מתוסבכת! - !complicated

~פרק 8~

שאר היום עבר בדממה אני וברנדון לא דיברנו כלל. אני בחדר שלי וברנדון בחדר של מייקל. נתתי לו לישון שם הרי הוא אינו יכול לחזור למקום ממנו בא. ברחנו ביחד אני בטוחה שמחפשים גם אותו וכך גם נראה.  השעה הייתה כבר חצות ומחשבותיי לא פסקו  לרגע.  החלתי לחשוב על ההרגשה המוזרה שהרגשתי בגופי הרגשה חמימה ונעימה הרגשה שלא הכרתי. ניסיתי להעיר את עצמי כמה וכמה פעמים עם זה להדוף את מחשבותיי וגם להיעזר בסטירות ולקבור את ראשי בין הכריות. זה לא הגיוני בכלל.. אני לא יכולה פאקינג להרגיש אלוי משהו הוא חטף אותי! זה פסיכי. הוא פסיכי! אז למה אני מרגישה את זה?!.. השתגעתי? האם השפיות היחידה שהייתה בגופי ויתרה ואבדה? אני לא יודעת. לא יכולתי לישון דקה מכל המחשבות שהדפו אותי שיגעו את מוחי וגופי כאחד.   קמתי על רגליי מהמיטה  נעלתי את נעליי ולקחתי את התיק השחור והקטן אשר מצאתי בבית ונורא אהבתי. יצאתי לבחוץ לנשום את האוויר הצח של הלילה בתקווה שאוכל לנקות את ראשי מכל המחשבות שמשוטטים בו ומוצאים אותי מדעתי. הסתובבתי משהו ההרגיש כשעה הולכת בדרך שאינה מוכרת לי כלל. נותת לרגליי להוביל אותי. עצרתי מול כניסה לסוג של בר/מועדון משהו בסגנון שאורותוי הקרינו עד סוף הרחוב. האורות האירו את ריצפת פתח המועדון כאשר עניי לכדו חפץ מונח עלוי. התקרבתי לעבורו וראיתי שזה היה ארנק חום השייך כנראה למישהו שכנראה זה אבד לו. התקרבתי והרמתי אותו ביד אחת. ממששת את הארנק הניראה כארנק של גברים עשוי מעור של חיה וניראה די יוקרתי למראה. פתחתי אותו על מנת לראות עם יש משהו שיכול לעזור לי לאתר את אותו אדם והבתוכו היו משהו כ400 שח עם לא יותר. ותמונה קטנה של מישהי מחוייכת עם שיער בלונדיני. עניים כחולות ועגיל באף. היא הייתה ניראת בשנות השלושים עד ארבעים לחייה אך לא כל כך מרשימת מראה. החלטתי להיכנס לבר/מועדון הלא ברור הזה. וניסיתי לאתר את אותה אישה. המקום היה מלא עד אפס מקום באנשים שנדחפו והתחכחו זה בזה. שיש שכמעט ואפילו לא ראו אותי וכמעט הפילו אותי כמה פעמים. רוב גדול מהאנשים די הפחידו אותי. רובם היו עם קעקועים בכל פיסת עור בגוף. עגילים ותסרוקות מוזרות המעורבבות בשלל צבעים. לאחר חיפוש ממושך של כ15 דקות לפחות. החלטתי כבר להרים את ידיי ולוותר ולתת את הארנק למנהל המועדון או לשומר. מצאתי את האישה. היא ישבה על אחת הכיסאות בבר ושתתה כוס בירה גדולה ומרשימה. ניגשתי אליה והוצאתי את התמונה שהייתה בארנק החום. "זאת תמונה שלך?" שאלתי כנראה שאלה רטורית.
"כן מאיפה יש לך אותה?" היא שאלה כלא מבינה ועקימה את מבטה בי.
"מצאתי אותה בכניסה ל..מועדון/בר הזה" הייתי קצת מבולבלת מה למעשה המקום הזה.
"רגע את מוכרת לי.. את.. לא הבת של הבוס?" את סטייסי!?" היא שאלה אותי ישירות שאלה אחרי השניה לא נותת לי לענות והייתה מופתעת ונרגשת בו זמנית.
"מה?.. אני סטייסי. אבל.. בת של בוס? של מי?" שאלתי מבולבלת ולא הבנתי מהיכן היא מכירה אותי או איך היא יודעת את שמי.
"אז את כן סטייסי." קבעה כעובדה.
"כן..." לחשתי והתחלתי לחשוש מעט.
"את לא זוכרת אותי!?" ענתה נרגשת והמומה.
"לא ניראה לי?" אמרתי קצת נבוכה מהשאלה.
"שבי" קבע כעובדה וטפחה על כיסא שהיה על ידה. חששתי עם לשבת אבל הייתי חייבת לדעת מאיפה היא מכירה אותי. התיישבתי בכיסא לידה.  "מאיפה את מכירה אותי?" שאלתי ישירות לא נותנת לה לפתוח את פיה שנית.
"איך יכול להיות שאת לא זוכרת אותי?" היא חזרה על כך לא מבינה.
"אני בת הזוג של אבא שלך". "את בת הזוג של אבא שלי?" חזרתי על דבריה המומה.
"את לא זוכרת כלום?"
"כן" השבתי עדיין חוששת מעט.
"מה, למה ?"
"קיבלתי...מכה בראש והייתי בבית חולים אי אפשר לעשות עם זה כלום לכן אני מנסה לשחזר את מחשבותיי." תירצתי.
"את יכולה לעזור לי להיזכר?"
"אוי את בסדר?" אמרה בדאגה מזוייפת וליטפה את ידי בצביעות.
"כן... "השבתי למרות שלא ידעתי בדיוק איפה אני עומדת.
"בסדר מאמי." אמרה עם חיוך די מחשיד.
"אוקיי אז.. אבא שלך הוא בוס של כנופיה די מפורסמת. הוא לוקח אנשים בכל לא משנה מי שצריכים כסף כדי לפרנס את המשפחה ועוזר להם נותן להם כסף בשעת הצורך. ובתמורה הם עובדים בשבילו." החיוך נמחק מפניי. אנשים מסכנים. מכדי  לפרנס את המשפחתם הם צריכים לעבוד אצל אבי. למה הוא עושה את זה..
"אני חשבתי על זה. ואני עוזרת לו לנהל את הכל." אמרה בשחצנות וענתה על שאלתי כאילו קראה את מחשבותיי. היא הניפה את שיערה לצדדים הבלונדיני לצדדים בגאווה. הייתי המומה מהתנהגותה נסיתי לשמור על עצמי מתונה ולהראות שאני בסדר עם זה למרות שבפנים זה זעזע אותי בכל בכך הרבה רמות שלא הכרתי. 
"רגע.. ומה עם אמא שלי?" מי זאת?" שאלתי. והיה ניתן לראות בענייה שנושא זה לא חביב עליה במיוחד.
"הו.. אמא שלך.." אמרה וגלגלה את ענייה לצדדים.
"היא מתה ממחלה מאוד קשה זה כאב לכולנו." היא שמה את ידה על ליבה כמביעה צער. אך צביעותה הייתה כה שקופה לעניי. כלל לא היה אכפת לה. תהיתי עם לשאול את שאלתי אך שאלתי זאת. "את מכירה מישהו בשם... ברנדון?"  "ברנדון?" חזרה על דבריי. "כן".. ענייה נפתחו לרווחה. כאילו מלאך המוות עומד מולה  כמעט נפלה מהכיסא עליי ישבה.
 כן ולא משנה תתרחקי ממנו! הוא מסוכן לגמרי! אל תקשיבי לו לשום מילה שלו! בכל הזדמנות שתהיה לו הוא ינסה להרוג אותך!" הרגשתי את ליבי נמחץ ונישבר לאלפיים חתיכות קטנטנות תחת למילותיה החדות כסכין. עד שחשבתי שאולי כדי לי לבטוח בו בכל זאת היא באה ואומרת לי דבר שכזה.
"טוב.." לחשתי בצער. כאשר היא ניסתה להרגיע את עצמה ושתתה מכוס ב
הבירה שלה. אילו הייתה יודעת מה אני מרגישה כרגע..
"בגלל שמצאת את הארנק שלי תני לי לגמול לך ולהזמין אותך לכמה משקאות על חשבוני." היא חייכה ולפתע נעשתה חמודה יותר.
"לא זה.. בסדר." סירבתי מנסה עוד להקל את מילותיה.
"אני.. לא שותה" תירצתי.
"באמת כי את דווקא כן שותה." היא אמרה בטוחה בעצמה.  "באמת?" שאלתי שנית. והיא הנהנה בראשה והחליטה בדעת עצמה להזמין לי משקאות.
"כן, שתי כוסות וויסקי בבקשה." היא אמרה לברמן והוא מזג מיידית משקה שקוף שלא מוכר לעניי. לתוך שתי כוסות קטנות מזכוכית את המשקה. לקחתי נשיפה עמוקה החזקתי את הכוס הראשונה בידי בוחנת בעניי את המשקה ושותה אותו במהירות נותנת לו לזרום ולצרוב את גרוני מעט. ליבי ומוחי התחילו לריב בתוכי. ומחשבות חדשות החלו לצוץ בראשי. אני שונאת את עצמי כל כך.. אבא שלי בוס? עם בת זוג? למה היא הייתה כל כך נחמדה לפני שזכרה מי אני?. זה נכון שברנדון ינסה להרוג אותי בהזדמנות הראשונה שתהיה לו!? לא ידעתי עם איזה מחשבה ללכת ולהסכים. או האם ללכת עם מה שליבי אומר או מוחי? שלא נדבר על זה שאני צריכה גם למצוא את מייקל מחשבה שלא הרפתקה לרגע ממוחי הייתי מבולבלת שוב וזה רק הלך להתגבר. ולפני ששמתי לב כבר  שתיתי משהו הנראה כ5 או 6 כוסות אולי יותר. ראשי החל לכאוב ועניי התחלו לראות כמטושטש. שלפתע נישמע קול של כדור ירייה מהדד האוויר ניפלט ומנפץ את בקבוק הוודקה שהיה סנטימטר ממני. על האנשים המועדון החלו לצעוק צרחות ולדחוף אחד את השני על מנת לצאת כמה שיות מהמקום. סובבתי את ראשי והבחנתי בשלושה האנשים שכיוונו ממרחק של כ10 צעדים ממני אקדח אזרתי את מעט הכוח שבגופי ופשוט התחלתי לרוץ מנסה להציל את עצמי כל עוד נפשי בי.