מתוסבכת! - !complicated

~פרק 6~

המשכנו לרוץ רבות אף על פי שלא ידעתי לאן. נכנסו לשכונה מפוארת עם בתים יוקרתיים וגדולים. נכנסנו לאחד הבתים ועלינו במדרגות הרבות במהירות. הגענו לדלת הפתח של בית רנדומלי ושאלתי ישירות.
"מה המקום הזה?" שאלתי מבולבלת ומתנשפת מהריצה. "זה הבית שלך. כאן היא לא תמצא אותנו." התנשף גם כן אך קלות ממני.
"מי?!.. רגע! הבית שלי!?" הייתי מבולבלת.
"

כן." התכופף והרים את שטיח הכניסה שהיה מונח בפתח הדלת. מתחת לשטיח היה מפתח בצבע כסוף ממתכת הוא הושיט את ידו לקח אותו והחזיר את השטיח למקום. הוא הכניס את המפתח למנעול והדלת נפתחה ונכנסו לבפנים
ועניי נפתחו לרווחה. הייתי המומה ממה שראיתי. הבית היה ענקי יותר נכון הסלון. הסלון היה ממש גדול חצי מהבית.

התבוונתי יותר וראיתי שתי ספות גדולות בצבע שחור עם שתי כריות תואמות בצדדי הספה. שטיח גדול פרוס על הרצפה בצבע לבן. ותמונה קטנה שלי ושל מייקל על הקיר שגם כן היה בצבע לבן. "פאק!" פלטתי המומה. ברנדון התיישב על קצה הספה השחורה מעביר את ידו על מיצחו מנגב את זיעתו מהריצה. השארתי אותו לבדו והסתובבתי בבית סורקת אותו מכל עבר בבית היו שתי חדרי שינה גדולים. באחת מהחדרים הייתה מיטה עם סדינים בצבע לבן ושמיכת פוך לבנה כשעליה שתי כריות לבנבנות מסביב לחדר היה ארון רחב וגדול בצבע שחור וליד המיטה הייתה ארונית קטנה מעץ שעליה מונחת מנורה כסופה ולידה היה מונח טלפון בצבע לבן שהיה מחובר למטען שחור. היססתי לכמה שניות ואז הרמתי את הטלפון מהשידה הדלקתי אותו ולמולי הופיע תמונת מסך שלי ושל מייקל מחייכים כשאני מחבקת אותו בזרועותיי. התמונה גרמה לעיני לדמוע ללא שליטה ניסיתי לפתוח את המסך אך לא יכולתי בטלפון הייתה סיסמא שדרשה להקיש לפחות קוד בן 10 ספרות. אך לצערי כמו שלא זכרתי את הבית לא זכרתי גם את הקוד. ניגבתי מהר את דמעותיי והנחתי את הטלפון הלבן חזרה על השידה הקטנה. המשכתי להסתובב בבית בין החדרים והבית הלהיב אותי ע
ככל שסרקתי אותו. הכל היה ניראה כחלום כאילו הכל בדמיוני.
נכנסתי לחדר השינה השני ובו הייתה מיטה עם סדינים כחולים שמיכת פוף כחולה וכל מיני צעצועים מסביב. כל מיני מכוניות קטנות מפלסטיק בשלל צבעים ובובות של ספיידרמן ובאטמן. הנחתי שכאן כנראה מייקל היה יושן. שזה הוא חדרו. ושוב דמעותיי איימו עליי והתחילו לרדת. הרגשתי כאילו לבי מאיים לצאת החוצה הרגשה נוראית שאין כמותה. עמדתי כמה דקות רצופות בפתח החדר כשפתאום הרגשתי יד על כתפי. נבהלתי והסתובבתי במהירות רואה למולי את ברנדון. "מה קרה?" שאל. ואני לא הגבתי. הזזתי את ידו מכתפי בגועל. ורצתי לכיוון הסלון. מנסה להחזיק את פרץ הבכי שמאיים ממני לפרוץ החוצה. ישבתי על הספה מתרחקת מברנדון ונותת לפרץ דמעותיי לצאת מעניי. כל כך כואב לי שאיני יכולה לראות את מייקל. הרגשתי כל כך אשמה שהשארתי אותו שם. אני כל כך דואגת לו.. ברנדון התקרב לשבת לידי.
ופצה את פיו בקול מתחרט. "אני כל כך מצטער ..." לא הגבתי. היו לי מלא דברים להגיד לו כל כך הרבה! רשימה שלמה! אך לא הצלחתי להגיד דבר. ולאחר כמה שניות שעברו פתחתי את פי מיואשת.
"רק תעזור לי למצוא אותו." זה הדבר היחיד שבאמת עניין אותי. הוא הנהן בראשו.
"אני באמת מצטער.. באמת באמת.. על מה שקרה.." הוא אמר שוב מנסה את מזלו בתקווה שאגיב. אך לא הגבתי. התעלמתי. לא יכולתי לענות מרוב שהייתי מבולבלת. כעסתי על עצמי שהשארתי את מייקל שם! כעסתי על ברנדון שהכה אותי. אבל יותר מכל לא הבנתי מי אני עדיין?! והתמלאתי זעם אבדתי את זהותי.
"עם זה כל כך מפריע לך! למה אתה לא מספר לי מי אני?!" פרצתי בעצבים. והוא נאנח. "אני מצטער, אבל.. אני לא יכול לגלות לך מי את." אמר והוריד את מבטו כלפיי מטה לכיוון הרצפה.
"למה!?.. למה!?" צעקתי עצבנית ומיואשת וחזרתי על דבריי כששוב עניי מתמלאות דמעות.
"יודע מה לא משנה!" התייאשתי שנית והלכתי לחדר שאני מניחה שהוא שלי התיישבתי על המיטה כמה שניות והסתכלתי
על בגדיי המלוכלכים נזכרת שלא התקלחתי מלא זמן. פתחתי את הארון הגדול שהיה בחדרי והוצאתי מתוכו בגדים רנדומלים. נעלתי את דלת המקלחת אחריי והתקלחתי
בתקווה שהמים שזמן כה ממושך לא הרגשתי על גופי ישפרו לי את המצב רוחי.