היום כבר היום הרביעי שאני פה אני יודעת לפי זריחתה ועלייתה של השמש שניתן לראות דרך החלון הקטן והגבוה בעל הסורגים. אני מחכה בקוצר רוח לשמש שתזרח ותאיר את המקום החשוך הזה. המנורה הרעועה שתלויה גבוה על התקרה בקושי פועלת נדלקת ונכבת כל שנייה רק הבהובים של אור וכיבוי יוצאים ממנה.
לא אכלתי כלום ולא ראיתי שוב את מייקל היום גם היום הרביעי שהבוסית של הבחור בעל העניים הכחולות מגיעה זה מפחיד אבל התרגלתי לפחד פה. לא מצאתי שום דבר חשוד בהקלטות והבדפים והפצעים על גבי עדיין לא הבריאו. אני מרגישה את גופי נהיה חלש ככל שהזמן עובר ואת הקיבתי מעכלת את עצמה מאות פעמים. אך זה לא מציק לי כמו שמציקה לי המחשבה על מייקל.
מה עושים לו? מה יעשו לו? האם הוא אוכל? האם הוא סובל כמוני? ... המחשבות מהדדות בראשי הכל רגע נתון ומעיקות על לבי ככל שממשיכות. דמיינתי את ידוי הקטנות שחיבקו את גופי את קולות התחינה שיצאו מפיו.. עניו הגדולות ששברו את ליבי.. איך יכולתי לשכוח ממנו?! אני כל כך מטומטמת! חשבתי בראשי והסרתיי את עצמי אף יותר. נשמע מבעד לדלת קול של אישה שקטעו את מחשבותיי. "אתה צריך להרוג אותה וזהו! היא לא יעילה כלל!"
היא לחשה אך גם צעקה בו זמנית. התפללתי לאלוהים שהיא לא מדברת עליי!
"אני...לא יודע" זיהיתי את קולו של הבחור בעל העניים הכחולות משיב לה.
"אולי... היא תעזור בהמשך?" הוא אמר מהסס.
"קרה משהו שאני צריכה לדעת?"
קולה היה נישמע סקרני וחשדני.
והוא ענה ישרות.
"לא"
"אז תעשה את מה שאני אומרת לך!" קבעה כפקודה.
"אוקיי". אמר בכבדות והתנשף.
"אני אחזור מחר, ואני רוצה תוצאות!."
היא כבעה לו כעובדה. והלכה כשנעלי העקב שלה מכות בחוזקה את הריצפה כשהיא פוסעת מכאיבות לאוזניי. הבחור עם העניים הכחולות ניכנס ידעתי שהיא דיברה איתו. לזהות את קולו היה קל עבורי לאחר כל הפגישות ה"מלבבות" שהיו ביננו. הוא סגר את הדלת והוריד את המסכה השחורה שלו מפניו. לא צפיתי למעשה כה נועז כזה ממנו. פנוי נגלו לפניי הם היו חלקות ומשורטטות. עינוי היו כחולות כים כפי שראיתי לפני ושיערו שחור שהיה כבר יותר ברור לראות כשמסכתו לא על פניו.
הוא סימן לי עם עינוי הכחולות לעמוד ולא פצע את פוי לרגע. קמתי על רגליי מחזיקה עם ידיי את בטני שלא הפסיקה לכאוב לרגע. הוא שלף את אקדחו השחור מכיסו וכיוון לכיון אותו לכיוון פניי. גופי פחד עד מוות! וצמרמורת בלתי פוסקת החלה להתפשט על גופי וללא כל אזהרה מוקדמת עניי החלו לדמוע ולשטוף את פניי. הוא הסתכל עליי במבט מרחם. ולחש "זה לא הכאב ."
פתחתי את פי כששפתי התחתונה רועדת.
"למה.. אתה רוצה להרוג אותי?"
"אני מצטער... זה לא אני מחליט."השיב וראיתי בעינוי הכחולות את הצער משתקף מתוכם. אזרתי אומץ ופשוט צרחתי את המילים מפי גם ככה אני עומדת למות.
"בגלל שאתה לא מחליט זה אומר שאתה יכול לשחק אותה אלוהים! ולשחק בחיים של בני אדם!"
"ברור אני יודע! עם לא היו משחקים בחיים שלי בצורה כזו לא את או אני היינו כאן!!" הוא השיב בכעס לעברי.
מה? מה זאת אומרת? ניסיתי להבין את מילותיו. אך ראיתי מזווית עייני מישהו שניכנס כמתגנב לתוך החדר עם אקדח בידיו לכיון גבו של הבחור עם העניים הכחולות. הוא שמע את חריקת הדלת שנפתחה וסובב את ראשו לכיוון הדלת במהירות. האיש שעמד שם היה לא אחר מאשר השותף שלו דניס שעמד ללחוץ על הדק האקדח ולירות בבעל העניים הכחולות! דחפתי את הבחור לכיוון הרצפה בחוזקה ובהמהירות והכדור שניפלט מהאקדח של דניס פגע במנורה המהבהבת וגרם לחושך מוחלט. מיששתי את הריצפה עם ידיי על עיוור ומצאתי את אקדח. מבלי לחשוב פעמיים הרמתי אותו במהירות ולאחר כמה שניות השמש זרחה וכמה קרני שמש נכנסו דרך החלון הגבוה והאירו את המרתף. הסתכלתי סביבי בפאניקה וראיתי שלבחור בעל העניים הכחולות יש אקדח בידוי. מה שאומר שהאקדח שבדיי שייך לדניס! הבחור עם העניים הכחולות כיוון את אקדחו לכיון דניס כשדניס פורש את ידוי לצדדיו ומחייך חיוך מזוייף.
"נו... קדימה תהרוג אותי! חתיכת כפוי טובה! תהרוג את הבן אדם היחיד שאתה מכיר כל השנים האלה! פחדן עלוב! נו קדימה תהרוג את!.." מילותיו נקטעו. וקול ירייה של כדור משתחרר נישמע באוויר והדהד בחדר. דניס נפל ארצה על הרצפה דמו החל לרדת וללכלך את ריצפת המרתף מגבו. הבחור עם העניים הכחולות הסתכל עליי עם פנים מופתעות ובשוק לגמרי. ואז קלטתי
אני יריתי בו !?..
YOU ARE READING
מתוסבכת! - !complicated
Mystery / Thrillerתארו לכם שאתם מתעוררים במקום לא מוכר ומוזנח עד מאוד. כשכל מה שמסבבכם אלו ארבעה קירות וחלון קטן שנותן לכם גישה למעט שמש לחדור. המקום מלא בעכברים ומקקים שמשוטטים בכל פינה מקום שאף אחד לא היה רוצה להמצא בו בטח שלא להתעורר בו. אין לכם גישה לדבר ההתנהגו...
