מתוסבכת! - !complicated

~פרק 1~

פקחתי את עניי באיטיות בטישטוש שלאחר מכן התבהר. התבוננתי סביבי וראיתי מקום לא מוכר כלל. מקום מוזנח מלא אבק ומלוכלך ביותר כשמקקים ועכברים שורצים בכל פינה.
איפה אני? איך הגעתי לכאן? מי..אני? ראשי כאב והיה מסוחרר שאפילו מחשבות שאלו שהסתובבו בראשי כאבו.
התיישבתי על בירכיי כשידיי מונחות עליהן. שיערי השחור היה מבולגן והסתיר את לחיי שכבר אדומות מקרן השמש החמה שבאה מהחלון הגבוה עם הסורגים החלודים.
ד

לת הברזל האפורה נפתחה וצליל חריקה מחריש אוזניים נשמע ממנה מידית הצמדתי את גבי לקיר מהקצת אור שהזחל דרכה ועיוור טיפה את עניי שלא ראו אור זמן רב.

למקום ניכנס בחור עם נעליים שחורות בהליכה מאיימת כשלא היה ניתן לראות את פנוי המכוסות במסכת גרב שחורה שניתן היה לראות רק את שפתוי ועינוי הכחולות כים דרכן כאשר
לגופו היו מוצמדים בגדים שחורים ואקדח שהיה ברור לראות מהזווית שלי מונח לצד מכנסיו.

"קומי"! צעק בקול מאיים.

עמדתי על רגלי במידיות אף על פי שכה כאבו מהימים הספורים שכנראה לא אכלתי והייתי שקועה בתרדמת.
"הגיע הזמן שתספרי לי מה את יודעת!" אמר בטון מאיים הוא היה כה אגרסיבי ותוקפני לא חשבתי פעמיים להפר את פקודותיו.
פחדתי לפתוח את פי גופי כמעט השתתק מפחד ודמעות יצאו מעניי ללא כל שליטה.
ניסיתי לאזור טיפה אומץ וקול קטן וחלש יצא מפי.
"אני לא יודעת כלום, א..אני לא זוכרת כלום."
הוא הסתכל עליי כלא מאמין עם עניים מלאות בשינאה "אני לא מאמין לך!" צעק שוב
תפס אותי בעורפי והצמיד את אקדחו לכיוון ראשי.
"מה אתה.. רוצה לעשות..?!" שאלתי בקול קצת חזק יותר ומפוחד. אף על פי שפחדתי מתשובתו שיכלה לקטוע את חיי בכל שניה. וקולי "לשבור אותך עד שתספרי לי את האמת!" השיב בתוקפנות והיה ברור שאינו רק מאיים.
הוא עזב את עורפי וכיוון את האקדח לכיוון פניי.
עניי נפתחו יותר. וידיי חיבקו את גופי בחוזקה כשדמעות המשיכו לחמוק מעניין מבלי לשאול.
"הסתובבי לכיון הקיר!" פקד ואני ללא כל ברירה הסתובבתי לכיון הקיר בפחד כשגופי רועד.
"שבי!" אמר. והתיישבתי על בירכיי כך שבירכיי ופניי היו מכוונות לקיר הישן והמוזנח.
הוא התקדם מאחוריי כ5 או 6 צעדים חיבקתי את גופי וקברתי את ראשי עמוק יותר ככל שהרגשתי את צעדיו מקדמים.
"תורידי את חולצה !" פקד.
מה?!! חשבתי בליבי קצת יותר מידי אך ידעתי שעם לא אפעל במהירות חיי יסיימו במהירות.
פחדתי כל כך שצייטתי לו בלב ברירה. הורדתי את חולצתי בידיים רועדות והסתרתי בעזרת שתי ידיי את חזי.
"אני הולך להכות אותך בעזרת החגורה שלי כ-3 פעמים בגבך! תשמרי את ראשך מורכן כלפי מטה. אשמע צרחה אפילו קטנה ביותר! או שראשך יתרומם!. תקבלי עוד 3 מכות כבונוס!" אמר עצבני בקול מלאה שנאה.
מה!? בבקשה לא!?! חשבתי וקיוויתי שאוזניי בוגדות בי. לבי דפק כמשוגע ועוד כמה דמעות בוגדניות חמקו מעניי רציתי כל כך לדבר אך פתאום הרגשתי כאב חד בגבי! כאב שאי אפשר להסביר במילים עד כמה כואב נשכתי את ברכיי בחוזקה מנסה לעצור כל השתנקות או צרחה.
"1!" צעק הבחור והיה ניתן לשמוע את החגורה שמתחכחת עם האוויר כסכין החותך אותו.
"2!"
הוא נתן עוד מכה בגבי. המכה השנייה, כאבה אף יותר כפול מהמכה הראשונה. עד כמה שזה יכול להיות אפשרי זה היה כה שורף וכואב ציפורניי התחפרו בבשרי בחוזקה והדמעות התגברו יותר ויותר. שש.. תהיי חזקה הכל בסדר הכל בסדר. לחשתי לעצמי בראשי מנסה שלא להישבר הוא לא ישבור אותי..
"3!" ונתן עוד מכה. ככל שהמספרים עלו כך המכות היו כואבות יותר שורפות יותר. בשרי שרף יותר, ציפורניי התחפרו בעורי יותר חזק, לבי פעם חזק יותר, והרגשתי שגופי בוגד בראשי שמנסה להשאיר אותי חזקה כשגופי רוצה רק לוותר אך לצערי צדקתי וגופי לא עמד בזה עוד גופי בגד בי יצא כנגד ראשי. ויד אחת שאחזה בחזי השתחררה ואחזה בריצפה בחוזקה רבה כך שרק יד אחת כרגע הסתירה את חזי. למזלי גופי היה מסובב לכיון הקיר כך שהיחיד שראה זאת היה הקיר. הדמעות המשיכו לרדת בלי מעצורים ועניי שרפו כגופי כאחד. שיניי התכחכו זה בזה בחוזקה בזמן שאני מנסה בכל כוחי שבקושי נישאר להשאיר את ראשי מורכן כלפי מטה כדי שלא יתחיל עוד 3 מכות אכזריות כאלו שוב. שאני בטוחה שעם יקרו לא העמוד בהם שוב.. ואולי אמצא גם את סופי בהם.
"זה מה שקורה למי שמשקר לי. לא כדאי לך לשקר לי שוב!" הבחור צעק שנית ויצא מהדלת. הסתכלתי לאחורנית בפחד וראיתי כי נעלם לגמרי. משכתי בעדינות את חולצתי שהייתה מונחת על הריצפה איכן שהנחתי אותה. מלוכלכת מהרצפה הכה מטונפת ולבשתי אותה ברעד בכאב נוראי
שהיה כה קשה לעמוד לפנוי. החולצה הכאיבה לי אף יותר כאשר נצמדה לגבי ובלב ברירה שלחתי בפחד וברעד את ידי לכיון גבי כשרק קצות אצבעותיי אמיצות מספיק לגעת בפצעיי הכה טריים.
עצמתי את עניי בחוזקה בתקווה שלא הרגיש את הכאב אף על פי שביליבי היה לי ברור שהרגיש וכך היה. הוצעתי את ידי מגבי וראיתי שידי מלאה בדם כאילו היה מים.
ידי רעדה ועניי התחילו לדמוע שוב בכי חסר מעצורים מחוסר האונים הגדול שהרגשתי באותו רגע והידיעה שכאן זה הכל עניין של זמן.