מתוסבכת! - !complicated

~פרק 11~

נקודת מבט ברנדון:
ה

תיישבנו על הספה שבסלון כל כך פחדתי שהאמת תיפגע בה... למרות שהייתי בטוח במאת האחוזים שתיפגע. לא הייתי מודאג מכך שהיא תברח האמנתי לה כשהיא נשבעה במייקל הרי הוא אחיה הקטן היא אוהבת אותו יותר מכל אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה שעדיין היה בי ניצוץ דל ספק בנוגע לבריחתה ממני עם זה יקרה זה יהיה מובן. ולצערי אני יודע איך זה לאבד אח.
"אוקיי..." אמרתי בקול כבד. "אני לא ממש יודע מאיפה להתחיל." והתנשפתי בכבדות וידעתי שאין שום דרך טובה להתחיל את מה שאני הולך לספר.
"תנסה להתחיל מההתחלה." היא השיבה בשקט עד כדי תמימות אינה יודעת מה מצפה לה . היא שיחקה באצבעותיה בחוסר סבלנות.
ניסיתי להתחיל בנימה חיובית ולעדן את התחלתו בתקווה שאצליח לגרום לסיפור המזוויע הזה להיות רך יותר עבורה ואולי גם לנחם את עצמי בדרך עקיפה.
"אז... פעם הייתי כמו כל המשפחות. עם אמא. אבא. ובמקרה שלי שתי אחיות. אחת גדולה ואחת קטנה. אני הייתי האמצעי. אחותי הגדולה מבוגרת ממני ב3 שנים יותר היא בת 21. ואחותי הקטנה.. נאנחתי והסתכלתי על ידיי בצער. מרגיש כאילו ליבי הולך לצאת מהחזה שלי כשאני ממשיך אני לא רוצה להמשיך אבל אני חייב..הבטחתי. "הקטנה.. בת 8 שמה שרה." אז לפי מה שבוודאי כבר הבנת אני בן 18." היא הסתכלה עליי קצת בתדהמה כשאמרתי את מספר גילי. אולי היא חשבה שאני יותר או פחות? תמיד ניראת צעיר יותר בעניי אך חשבתי שברגע שאני פותח את פי לא קשה לזהות את מספר גילי.
"לפני כשנתיים. התגלה אצל אבי סרטן וגייסנו כל כסף אפשרי על מנת שיבריא ויבצע את הניתוחים וטיפולים הנדרשים. לאחר תקופה של חצי שנה ללא כל שיפור בבריאותו מצאנו את כצמנו בתחתית מבחינה כספית דסק לר נישאר שלנו והיינו חייבים הרבה כסף לאנשים שהכרנו ולהרבה עובדי מדינה. אף על פי שכולם ניסו לשכנע את לאימי להפסיק עם זאת משפחתה וחברותיה היא תמיד סירבה לשמוע. לא היה אכפת לה מכל החובות היא כל כך אהבה את אבי היא לא יכלה לראות אותו במצב שמחמיר מיום ליום. היא רק רצתה בריאות. הזמן עבר והמשיך להתקדם אך לא בעדנו. אבא היה כבר במצב גסיסה ומצבנו בכלכלי היה עמוק בריצפה. רק רופא מפורסם ומקצועי מחו"ל יכל כבר להציל אותו מהלא נודע. הייתה בי תקווה לרגע אך היא התנפצה בהירות. הניתוח עלה לא פחות מחצי מיליון דולר. לא היה לנו מהיכן להשיג את הכסף. ואמי החלה ללכת קחוק ולנקוט בצעדים פזיזים ומסוכנים בלב ברירה פחד ותקווה. היא פנתה לאביך ולקחה ממנו הלוואה. למעשה אביך הוא.."
חשבתי איך לספר לה זאת והיססתי לרגע. הוא בוס גדול של מאפיה. לא הסתכלתי לרגע על פניה רציתי לספר את אותו סיפור ארור ולהיפטר ממנו. אבי טס לחו"ל מכדאי לבצע את הניתוח הדרוש. אבל אביך דרש את הכסף בזמן קצר מאוד ולא אפשרי. לאימי לא היה כסף לתת לו היא ביקשה עוד זמן ושיתחשב בה.." גחחתי קלות בליבי. הוא אדם קר ומחושב איזה התחשבות קיימת בו?
"והוא שלח עבריינים ל.." ניסיתי להגיד את המילים הכה קטנות אבל כל כך מזעזעת ומשמעותית שסירבו לצאת מפי. "לרצוח אותה." המילה בקושי שיצאה מפי ועצרה את נשימתי לרגע. בהיתי בריצפה במהירות מנסה לבלוע את רוקי שעצר כמו גוש בגרון. לא אשכח את מבטה של אימי כששני העבריינים קרי הלב באו לביתנו כיוונו אקדח לראשה ורצחו אותה למול עייני עניים היו קורות מלאות שנאה הם היו לא פחות מרובוטים מזדיינים במוחם. "הם רצחו אותה מולי!" נתקפתי זעם וקולי יצא תקיף יותר מהמתוכנן כשניזכרתי בסצנה "המלבבת". שני דמעות חמקו במורד לחיי ועל מנת להסתיר אותם איני רגיל שבכי יוצא ממני שמתי את ידיי על פניי. ניסיתי להמשיך זה היה כואב כסכין אך סטייסי חייבת לדעת את האמת. "והשניים.. האחרים תפסו אותי בזרועותיי כשאני מנסה להתנפל ולתקוף אותם. הם לקחו את אחותי הקטנה למול עניי וקבעו כעובדה בפנים כעוסות עד שלא תחזיר את הכסף במלואו אחותך תהיה אצלנו". הם קשרו את ענייה של אחותי והכניסו אותה למשאית שחורה."
הכל היה עניין של שניות שניות שהרגישו כחלום בלהות.
אני זוכר את אותה הסצינה מלבבת כך אני קורא ליום הזה בנימה צינית ודי ברורה. 4ני זוכר זאת כאילו זה קרה אתמול אך פה הפסקתי לספר והשתתקתי. אני זוכר איך נפלתי על הרצפה מכה שוב ושוב אותה בזרועותיי כאילו הייתה היא אשמה כשדמעות בעניי לא מפסיקות לרדת ולהרטיב את פניי כשגופי מול לצד גופתה הזרוקה כשדם ניתז מראשה מלכלך את הרצפת הבית. עניי סירבו להאמין לכל אשר קרה עד כיום הן מסרבות. התקרבתי לגופתה ברעד וליטפתי את שיערה היפיפה כשדמעותיי נופלות עליה מעט על פניה ואני מנגב גם אותם ממנה. אמא אני מבטיח לנקום בשבילך ולהחזיר את שרה. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול ואף פעם לא אשכח נשבעתי בליבי ופה ידעתי שכבר לא אחזור להיות אותו בן אדם שהייתי. "לאחר יומיים."
פצחתי את ךי קנית והיא הייתה המומה לגלות שיש המשך. התנשפתי בכבדות איני יודע עם אוכל עוד להמשיך... ניסיתי בליבי. "הודיעו לי ולאחותי הגדולה שהניתוח של אבינו לא הצליח והוא נפטר. קברנו את שני הגופות יחד".
"למה?" היא שאלה בטון רועד ומחשיד. הרמתי את ראשי לכיוונה וראיתי כמה דמעות יורדות שלא מפסיקות לרדת על פניה היא הייתה מזועזעת לגמרי. פניה ולחייה נצבעו באדום כהמדמה סומק חזק מהרגיל. השבתי בתקווה וצער.
"כדאי לאמין שלפחות בעולם הבא יהיה להם שלווה יחד".
שתקנו ככמה דקות שנמשכות נצח נתתי לה לעכל את המידע הכה קשה. היא פצחה את פיה לאחר זמן כה ממושך וקולה יצא חלש. "בגלל זה חטפת אותי? בגלל שרצית לנקום באבי?".
"כן." השבתי מפגין חרטה קלה. "בגלל זה התעללת בי? בגלל השגיאות שאבי עשה אני שילמתי את המחיר?" קולה החלש התעצם ככל ששאלותיה התקדמו . היא לא מבינה כלל. היא לא אמורה לכעוס. כלומר כן היא כן אבל איך אסביר לה זאת?
"את... לא מבינה אני הייתי עוויר משנאה לגמרי אני שיקרתי לעצמי שכולכם רעים שכולכם אותו דבר!" סיפרתי את האמת שהכתה בי באותו יום שגיליתי שכל מה שחשבתי היה מוטעה.
"איך אני יכולה לאמין לך? אתה רצית לירות בי! אתה הכתה אותי!" קולה היה זועם והדף את מילותיי. כרגע אמרתי לה כל מה שעצרתי בליבי ולכלבה הזאת כלל לא אכפת! "אני לא מאמין שמה שאת יכולה להגיד לי זה שאת לא מאמינה לי!" עמדתי על רגליי זועם. "אני הכתי אותך בגלל שהייתה בי שנאה עזה כלפיי משפחתך! בגלל שרציתי לנקום! וחשבתי שמכוון שאת בתו את יודעת איפה אחותי!" חשבתי שתבין את סיבת נקמתי אבל היא לא. אך עם כבר פתחתנו את כל הפצעים כדי לגמור עם זה. הוצאתי עליה את הכעס שהיה עצור בי אך עוד לפני שהספקתי להמשיך בדבריי היא קטעה אותי. "איך אני יכולה לאמין לך!? אין לך שום סיבה לא להרוג אותי!"

"עם הייתי רוצה הייתי הורג אותך." השבתי ישירות וזאת האמת.
"אז למה לא?! הנה תשלים את מה שהתחלת אני פה מוצבת למול ענייך!" היא המשיכה לדחוק בי והיה ניראה לרגע שזה מה שהיא רוצה היא רצתה למות. "נו למה?!" ענייה נצצו ושידרו כאב עז המידע היה קשה לה להעיכול יותר ממה שתיארתי לעצמ
"בגלל..."
"בגלל מה?!" היא המשיכה לדחוק בי כלא מאמינה היא חשבה שאין בי סיבה שאני שקרן זה היה ברור בענייה. "בגלל שאני התאהבתי בך! פאק.." פלטתי בטעות מפי הייתי המום ממילותיי אך לא רציתי להתמודד איתם מהספק שאולי יש אמת בהם. נתתי מכה חזקה ומלאת זעם למראה שהייתה תלויה על הקיר לידי והיא התנפצה ישירות ונסדקה כשידי מתמלאת בדם. התמונה של מייקל ושל סטייסי נפלה מעוזמת המכה ונשברה על הרצפה. היא הסתכלה עליי המומה ולא ידעה איך להגיב היא הייתה כמעט כקפואה. החדר התמלא בשקט הניראה כדממה והרגיש כעמד מלכת. עצמתי את עניי לא מאמין שאני שהתוודתי ונימנעתי מלהביט בענייה כרגע. "אני ראיתי איך דאגת לאחיך. את המבט בענייך שהזכיר לי את שלי כשלקחו את אחותי. גם אני לא אכלתי כמה ימים מכל הדברים הנוראיים שעשיתי לך זה יסייר אותי עדיין נישאר לי המצפון. כ..שהצלת אותי ממוות וודאי הבנתי שהכוונותייך טובות וכנראה גם ליבך את היית ההוכחה לכך שטעיתי כל הזמן במה שהאמנתי. אמרתי בטון מתון. "בבקשה סלחי לי". אמרתי בחשש ובתקווה שתיסלח לי על דבר שלא ראוי לסליחתו של אדם היא נאנחה כחסרת מילים ופצתה את פיה. ואמרה
"לא.. אני מצטערת..."