DO SOMETHING WITH YOUR LIFE-Harry Styles fanfiction (Hebrew)

Chapter 23

התעוררתי בבוקר, או ליתר דיוק לילה. הצצתי בשעון של הפלאפון שלי והשעה הייתה ארבע בבוקר. התיישבתי במיטתי, מסיתה מעט את הווילון שבחדרי כדי לגלות את שמי לונדון החשוכים אבל מוארים באותו זמן. המשכתי לבהות בחלון לעוד כמה רגעים, הבנתי כבר שלישון אני לא אצליח.
קמתי מן המיטה עוטפת את עצמי בשמיכה שלי, המגן שלי מפני הקור. ירדתי למטה במדרגות לכיוון המטבח. בדיוק שהייתי במדרגה האחרונה שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל. זה היה הצלצול של הארי. במהירות הסתובבתי והתחלתי לרוץ אל עבר החדר. כשהגעתי אל הפלאפון הוא כבר ניתק. מהר התקשרתי אליו חזרה, צליל החיוג התחיל ואני מחכה שיענה. עוברות להן כמה שניות והוא עדיין לא עונה. בדיוק שבאתי לנתק הוא ענה.
"אמה" קולו היה נשמע מעט עייף מן הצד השני.
"הארי היי... התקשרת ו... כשבאתי לענות אז זה כבר התנתק"
"כן, אהה.. אמה אני אדבר איתך כבר יש לי משהו לעשות, לילה טוב"
"ליל..." עוד לפני שהספקתי להגיד משהו הוא כבר ניתק. אני לא מבינה מה קרה עכשיו. אני עדיין עומדת מול השידה מחזיקה עדיין את הפלאפון ליד האוזן, טיפה מבולבלת. הוא היה נשמע ממש מוזר, אבל אולי הוא סתם עייף וזה הכל רק במחשבות שלי.
לקחתי את הפלאפון איתי וירדתי למטה. נכנסתי אל המטבח והכנתי לעצמי תה. צעדתי אל עבר דלת הכניסה, פותחת אותה ויוצאת החוצה אל עבר המדרגות. אני יושבת על המדרגה הראשונה, עדיין מכוסה עם השמיכה ומחזיקה את כוס התה בשתי ידיי. השמש החלה לעלות ולהעיר את העולם משנתו. פנסי הרחוב כובו ומכוניות החלו לנסוע בכבישים. קירבתי את כוס התה אל פי, והאדים חיממו את פני וריחו של התה חדר אל ריאותיי. לגמתי לגימה קטנה והרגשתי איך הנוזל החמים עובר בגופי ומשאיר אחריו הדהודים של חום.
אני בוהה ברחוב שמולי וכל מה שעולה לי בראש זאת השיחה המוזרה עם הארי. הוא היה נשמע כל כך.....מרוחק. אני לא מבינה למה הוא התקשר אם הוא לא רצה לדבר איתי בכלל? עשיתי משהו לא בסדר? מצד אחד אולי זה משהו שטותי ואני לא צריכה לחשוב על זה יותר מידי, אולי הכל בראש שלי. אבל מצד שני הארי לא התנהג ככה הרבה זמן.
באתי ללגום מן התה אבל ברגע שהכנסתי אותו על פי הוא כבר היה קר. זה ממש מגעיל לשתות תה שהתקרר. הנחתי את הכוס לידי וניסיתי להתקשר להארי נכנסתי לאנשי הקשר וחיפשתי את השם שלו. לחצתי עליו וצליל חיוג נשמע. לאחר כמה שניות ניתקתי, הוא אמר שהוא עסוק עדיף שאני לא אפריע לו.
נכנסתי פנימה אל הבית. התיישבתי על הספה. סיימתי את הלימודים כרגע. ואני ממש מתגעגעת הביתה. השקט בבית גורם רק לרצות לראות את המשפחה שלי יותר ויותר. החיבוקים של אמא ושיחות שלא נגמרות  עם אבא. וקרלה שבטח כבר עם בטן ענקית. צחקקתי עם עצמי מדמיינת אותה ככה. הארי אמר שהוא יחזור בעוד יומים כלומר מחר, אבל אני לא יודעת אם הוא ירצה להיפגש בכלל.
עליתי למעלה וארזתי מזוודה. הרבה זמן לא הייתי בבית ואני חייבת לטוס חזרה. הזמנתי כרטיס לטיסה של מחר בצהריים. אני כל כך מתרגשת לראות את כולם שוב. הבטן שלי החלה להפיק רעשים מוזרים, כן אני רעבה אבל אין לי ממש כוח להכין משהו.
הורדתי את הפיג'מה שלי ושמתי הלבשה תחתונה. נעמדתי מול הארון שלי, על הבגדים שנשארו. שמתי על עצמי שמלה כחולה צמודה בעלת צווארון ושרוולים קצרים. שמתי את נעלי העקב השחורות שלי וקלעתי את שיערי לצמה הארוכה שהשתלשלה לאורך כתפי. הוצאתי שתי קצוות שיער משני הצדדים ושמתי את המשקפיים שלי. לקחתי איתי קרדיגן למקרה שיהיה לי קר. התאפרתי באיפור הקבוע שלי והשפרצתי על עצמי בושם. ירדתי למטה לא לפני שהסתכלתי במראה שוב שהכל בסדר. לקחתי את התיק מן המתלה, את מפתחות המכונית ואת האייפון שלי.
נכנסתי אל המכונית ונסעתי. התחשק לי לצאת קצת מלונדון. הפעם רציתי להגיע לעיירה קטנה ליד.פשוט נסעתי, אני לא יודעת לאן. נתתי לכביש להוביל אותי. מאחור לונדון התרחקה ונהייתה קטנה יותר ויותר. ככל שהתקדמתי בנסיעה כך הנוף התחלף, מנוף עירוני של פארקים ובניינים לנוף של שדות פתוחים ושמים שנראו בלי סוף. כעבור שעה נסיעה בערך הגיח למולי שלט של עיירה. המשכתי ליסוע. אחרי כמה דקות התגלתה בפניי עיירה קטנה מלא בבתים פרטיים עם גינות מטופחות, מראה כפרי וחם. היו כמה חנויות תה בצידי הכביש שנראו כי עבר עליהן שנים. היום מאפיות שהפיצו ריח מדהים של לחם.
החניתי  את המכונית ויצאתי החוצה. נעמדתי עם גבי אל המכונית ופשוט סרקתי את הסביבה כהרגלי, סופגת כל דבר שעיני רואה. האוויר הרגיש שונה, המקום היה פשוט עוצר נשימה. מהמדרכות בצבע אדום ועד היערות שהשתרכו מסביב לעיירה. טיילתי לעצמי בעיר , מסתכלת על מקומות ואנשים. בהמשך הדרך תפס את עיני בית קפה שצבעו היה אדום והיה לו שלט ענקי וראוותני שלעומת המקום הזה הוא נורא בולט. התקדמתי לאט והסתכלתי בחלון הזכוכית אל תוך המקום. המקום היה מעוצב בעצוב וינטג' ולא נכחו בו הרבה אנשים. מקום אינטימי ושקט. נכנסתי פנימה ופעמון הדלת הודיע למלצרים שמישהו נכנס. התיישבתי בפינה כהרגלי שתאפשר לי לראות את כל המקום.
לאחר כמה ששניות ניגשה אליי אישה שנראתה בערך בגיל 30 בעלת שיער שחור מתולתל המגיע לכתפיה והיא לבשה מכנסיים שחורים וחולצה לבנה עם הלוגו של המקום.
" מה אפשר להציע לך?" היא שאלה ועל פניה התנוסס חיוך שאי אפשר לסרב לו. היא הוציאה פנקס ועט מן הסינר אשר היה כרוך סביב מותניה.
" אהמ.. אני רוצה תה ומאפין אוכמניות" אמרתי וחייכתי אליה בחזרה.
"אוקיי.. כמה דקות והאוכל אצלך" היא אמרה עם חיוך והסתובבה על עקביה לכיוון הדלפק למסור את ההזמנה.
לאחר כמה דקות היא חזרה והניחה על שולחני ספל תה חם, ניתן לראות את האדים עולים ממנו. הריח היה פשוט מדהים. לאחר מכן היא הניחה מפית בצבע לבן עם מסגרת זהובה ועליה את המאפים. " בתיאבון" היא חייכה והלכה לה.
הסתכלתי על התה והמאפין, שניהם היו מזמינים כל כך. בתחילה קירבתי את ספל התה אל פי, האדים החמים פגשו את פניי וחיממו אותם. לגמתי בזהירות מן התה. הוא היה כל כך טעים, אני לא יודעת איך להסביר. לאחר מכן חתכתי חתיכה קטנה ממאפין האוכמניות והכנסתי אל פי, הוא היה נימוח כל כך וטעם האוכמניות הטריות פשוט ניכר בו באופן משמעותי.
תוך כדי שאני אוכלת ניגש אליי אחד המלצרים ומניח על שולחני עוגת קצפת. לא הבנתי למה, אני בכלל לא הזמנתי את זה.
" סליחה, זאת כנראה טעות אני לא הזמנתי את זה" אמרתי והוא הסתובב חזרה אליי.
" כן, האיש שם בפינה ביקש להביא לך" הסתכלתי אל הכיוון שהוא הסתכל אליו. בפינה השנייה של בית הקפה ישב לו מישהו שאני לא מכירה. הסתכלתי עליו הוא לבש מכנסיים חומים ונעלי עור  שחורות ומעיל בצבע קרם ארוך. הוא היה בעל שיער שיער שחור מסודר, הוא היה נראה די טוב. הסתכלתי עליו ואז שהוא חייך אליי החזרתי את המבט אל המלצר ואמרתי לו "זה נורא מחמיא אבל אני לא אוכל לקבל זאת"
הגשתי בחזרה למלצר את העוגה והמשכתי לאכול את המאפין. הרגשתי שהוא עדיין מסתכל עליי והייתי חייבת לבדוק אם אני צודקת. הרמתי את מבטי לשנייה, וכן הוא בהחלט הסתכל עליי. הורדתי את מבטי חזרה ולאחר כמה שניות הוא הופיע מולי.
"הכסא הזה פנוי?" שמעתי קול גברי מדבר אליי ומושך את הכסא שמולי. הרמתי את מבטי וזה היה אותו גבר. הסתכלתי עליו לזמן ממושך .
הוא חייך אליי וחשף חיוך מושלם. "אז אני יכול?" הוא שאל בנעימות .
"אהמ... כן זה בית קפה ציבורי כל אחד יכול לשבת איפה שירצה" אמרתי קצת לחוצה בכל זאת הוא נראה די טוב. די אמה יש לך את הארי מה עובר לך בראש?! אבל מצד שני יהיה נחמד לרכוש חברים חדשים?
"מעולה" הוא אמר והתיישב מולי. " אז אני ג'יימס מה שמך?" הוא שאל בזמן שהניח את מרפקו על השולחן והשעין את סנטרו על כף ידו, מתקרב קצת עם פניו. מקרוב אפשר לראות בירור שיש לו נמשים, הם חלשים אבל מקרוב אפשר להבחין בהם.
"אמה" עניתי עם חיוך קצת לחוץ. בכל זאת ניגש אליי גבר שאני בכלל לא מכירה. אני בטוחה גם עכשיו אני מסמיקה כמו עגבנייה.
"אמה, איזה שם יפה זה קיצור של משהו?" הוא שאל נשען על הכיסא מסתכל עליי.
באותו רגע השפלתי את מבטי אל הכוס התה וערבבתי אותי מהלחץ, בדוק אני מסמיקה איזה פאדיחות " אההה.. כן של אמיליה"
"אז אמה אף פעם לא ראיתי אותך פה, את חדשה בסביבה?"
הרמתי את מבטי והבחנתי בעיניו הכחולות בוהות בי, מסתכלות עליי."אהממ..." הסתכלתי עליו חזרה טיפה לחוצה. " בעיקרון אני גרה בלונדון וזאת פעם ראשונה שאני מטיילת מסביב לה. אני מניו יורק בכלל" המשפט הכי מבולבל שיצא לי אי פעם.
שמתי לב שהוא מתקרב מעט ואז מניח את   ידו על שלי. "את נורא חמודה שאת לחוצה, אפילו הסומק בלחיים יפה לך" הוא אמר בוהה בי טיפה יותר מקרוב.
זה הרגיש מוזר אבל באותו רגע יכולתי להישבע שאני מכירה אותו. משהו בו היה לי מוכר אני לא יכולה לשים את האצבע במדויק אבל היה משהו.
הזזתי את ידי לאחור והנחתי על ברכי.   הרגשתי טיפה לא בנוח עם כל הסיטואציה.  "אהמ.. תסלח לי אבל אני חייבת ללכת" אמרתי עם חיוך משאירה כסף על השולחן ולוקחת את  חפציי. יצאתי  מבית הקפה לכיון  המכונית.
הוא יצא אחריי. "חכי שנייה"
עצרתי, והסתובבתי אליו משהו בי פחד לרגע אבל הרחוב היה מלא אנשים אז..
"תראי אני מצטער אם הלחצתי אותך" הוא אמר משפיל את מבטו ומגרד את עורפו מלחץ " פשוט את נורא יפה" בשלב הזה הוא הוא הרים את הראש והסתכל אליי.
הסמקתי כי מה כבר אני יכולה לעשות "תודה" הסתכלתי עליו "פשוט ש.. יש לי חבר ו..."
הוא הסתכל עליי ויכולתי לראות את האכזבה על פניו, למרות שניסה להסתיר זאת. "נוכל להיות ידידים לפחות?" הוא חצי שאל חצי אמר.
"אני חושבת שכן למה לא" עניתי עם חיוך.
"אז זה המספר שלי" הוא אמר והושיט לי חתיכת נייר .
לקחתי אותה ושמתי בתיקי. חייכתי אליו והלכתי אל המכונית שלי. אני לא ממש רגילה שמתחילים איתי זה היה מוזר ונחמד בו זמנית. הוא היה ממש חמוד. די אמה! ניערתי את ראשי מהמחשבות הללו. את עם הארי תוציאי את זה מהראש שלך.
הסתכלתי בשעון וראיתי כי השעה כבר כמעט 12 בצהריים. נכנסתי אל תוך המכונית מניחה את התיק בצד ומתניעה אותה. התחלתי בנסיעה ואז הטלפון שלי צלצל, הסתכלתי במסך וזה היה מספר חסום אז נתתי לו לצלצל זה בטח סתם פרסומת או איזה חברת שיווק. המשכתי בנסיעה ועוד הפעם המספר החסום מופיע על המסך שלי. כנראה הם ממש נואשים ללקוחות, חשבתי לעצמי.
הגעתי לרמזור ונעצרתי באור אדום ושוב המספר הזה מתקשר אליי. הפעם עניתי, שמעתי נשימות מן הצד השני. "שלום אמה" הקול היה גברי אבל מעוות. "היה מעניין לראות אותך היום כמו בכל יום. היית לבושה כל כך יפה" הוא אמר והרגשתי איך הדם בגוף שלי קופא, מי זה למה הוא עוקב אחריי? לא יכולתי לענות לו, לא הצלחתי להפיק קול.
"אני מקווה שהידיד ההוא הוא רק ידיד." הוא אמר ולאחר מכן שרר שקט. "בסוף תיהי שלי". מהר הסתכלתי לצדדים ומאחוריי אולי אני אוכל לראות אותו או מישהו שמדבר בטלפון ומסתכל לכיוון שלי, אבל לא היה אף אחד.
"שתהיה לך נסיעה נעימה אמה" הוא אמר וניתק. בדיוק הרמזור התחלף לירוק. לחצתי על דוושת הגז ונסעתי מהר לא יודעת לאן פשוט לנסוע רחוק. המשכתי ככה מהופנטת, עדיין השיחה הייתה תקועה בראשי. נסעתי כמו מסוממת, מה שהעיר אותי הייתה צפירה של משאית אשר כמעט התנגשתי בה.
עצרתי את המכונית בשולי הכביש כדי שלא יקרה לי משהו. הסתכלתי קדימה ושתי הידיים שלי מונחות על ההגה. מאיפה יש לו את המספר שלי? מי זה בכלל? אי פעם ראיתי אותו? איך הוא נראה? שמתי לב שהידיים שלי רועדות מבלי שאני ארצה. ניערתי את ראשי וזרקתי את המחשבות החוצה. הכי חשוב עכשיו זה להגיע לבית בלי הסחות דעת.
התנעתי את המכונית בשנית והמשכתי בנסיעה. אוי הארי איפה אתה שאני צריכה שתתמוך בי ברגעים כאלו.
הגעתי לחנייה של הבית שלי וכיביתי את המנוע. באותו רגע כבר לא יכלתי הפחד השתלט עליי, הנשימות שלי היו כבדות, הרגשתי מועקה ודמעות החלו לרדת על פניי. הנחתי את ראשי על ידי שהיו עדיין מונחות על ההגה. גיששתי עם ידי לחפש אחר הפלאפון שלי, אני חייבת להתקשר להארי, אני צריכה אותו שירגיע אותי, שיגיד לי שהכל בסדר ושהוא לא ייתן לשום דבר לפגוע בי.
הרמתי את הפלאפון והסתכלתי על המסך, הוא לא היה יותר ממראה מטושטש ולא ברור בגלל הדמעות. הזדקפתי על המושב וניגבתי את הדמעות. ידי עדיין רעדו מעט מה שטיפה הקשה עליי לחפש את הארי.
ברגע שאיתרתי אותו חייגתי אליו. ידי השנייה שהייתה מונחת על ברכי לא נחה, תופפתי עם האצבעות מעצבים, מלחץ מהכל מחכה שהוא יענה, אבל אין תשובה. אני מנתקת ומנסה עוד הפעם. אני מחכה ומחכה שיענה אבל כלום. אולי קרה לו משהו?, אולי הוא עשה לו משהו?, די אמה את סתם מתוחה, ניסיתי להתקשר בפעם השלישית והפעם הוא ענה.
"הארי" אנחת הקלה יצאה ממני שהוא ענה. " אני כל כך שמחה שענית אני..." פתאום קטע אותי קול של אישה.
"מדברת העוזרת של הארי ונסה. הארי כרגע בפגישה למסור לו משהו?  " היא שאלה מתוך נימוס.
"תמסרי לן שזו אמה ושזה דחוף. תגידי לו עכשיו שאני חייבת לדבר איתו" אמרתי מהר, רק לדבר עם הארי.
"אוקיי שנייה" היא אמרה בקול מתוק ואז היה שקט. חיכיתי לתשובה ממנה. לאחר כמה דקות היא שבה אל הטלפון.
"הוא אמר לי שהוא עסוק כרגע ושמה שאת רוצה להגיד לו, אני אכתוב ואעביר לו אחר כך"
מה??!! מה עובר עליו! אני כל כך עצבנית. דווקא שאני הכי אובדת עצות, שאני הכי צריכה אותו הוא פתאום מחליט לא לדבר איתי?, אף פעם לא אמרתי לו שזה דחוף, אף פעם לא הפרעתי לו בשום פגישה. הוא נוטש אותי בפתאומיות ליומיים, מודיע לי על זה בטלפון ולא פנים מול פנים ואז גם בכלל לא מדבר איתי. לא אמרתי לה מילה פשוט ניתקתי לה בפרצוף.
יצאתי מהמכונית ונכנסתי לדירה בסערה. הייתי כל כך עצבנית, כל כך פגועה, כל כך הרבה... לא רציתי להישאר עוד רגע אחד בלונדון, לא כרגע בכל אופן. עליתי לחדר שלי ופתחתי את המחשב הנייד שלי. נכנסתי לאתר של נמל התעופה ובדקתי טיסות להיום. הייתה טיסה בעוד שעתיים. זה היה טוב בשבילי, קניתי כרטיס וסגרתי את המחשב. הכנסתי אותו לתיק שלי, לקחתי את המזוודה שלי ויצאתי החוצה אל המכונית. נעלתי את דלת הבית וירדתי אל עבר החנייה. הכנסתי את המזוודה למושב האחורי ולאחר מכן נכנסתי אל מושב הנהג, מתניעה את המכונית ונוסעת אל עבר נמל התעופה.
העצבים עדיין ביעבעו בתוכי כמו לבה רותחת. אני אובדת עצות, אני חייבת לישון על כל מה שהיה, חייבת לסדר את הראש, את המחשבות ואת הרגשות שלי .
אני בשדה התעופה מחכה שיקראו לטיסה שלי. אני בוהה בלוח הטיסות הענק התלוי על הקיר. כל כך הרבה טיסות, כל כך הרבה מקומות ואני רוצה רק מקום אחד, הביתה.
המשכתי להסתכל על הלוח ופתאום הודיעו על הטיסה שלי. קמתי ממקומי וצעדתי אל עבר המטוס. לאחר שעברתי את כל השלבים נכנסתי אל המטוס והדיילת הנחמדה הובילה אותי אל מקומי. לא הודעתי לאף אחד שאני מגיעה אני רוצה לעשות להם הפתעה. הוצאתי את הפלאפון שלי ושמתי אותו על מצב טיסה. לאחר מכן הוצאתי את האוזניות וחיברתי אותן. המתנתי שהמטוס ימריא, הרגשתי איך הגוף שלי נדרך לקראת ההמראה, החלק שהכי מפחיד אותי. דלתות המטוס נסגרו והדיילת הופיעה מסבירה את נוהלי החירום ולאחר מכן נעלמה אל מקומה. אני מהר חגרתי את החגורה, דחפתי את האוזניות אל אוזני, הפעלתי את המוזיקה והחזקתי חזק בכיסא, ברגע שהמטוס החל להמריא עצמתי את עיני מרוכזת רק במוזיקה. הנה אמה עוד כמה רגעים, הרגשתי את פעימות ליבי מתחזקות מרגע לרגע, ממש עוד שנייה והלב שלי נתלש מהמקום. ואז פתאום ברגע אחד המטוס בשמיים, תחושת הקלה שוטפת אותי ואני נרגעת לאט לאט.
אני פוקחת את עיניי ומביטה מן החלון על הנוף המדהים הזה. ולחשוב שזה מה שציפור רואה כל פעם שהיא עפה. היא רואה את כל העולם בכלליות, מסתכלת על כולם שווה בשווה, כי אין את האפשרות לבחון כל אחד מקרוב בגובה הזה. אבל תמיד היא יכולה לרדת למטה ולהסתכל על דברים מקרוב. אני חושבת שציפור זאת החיה הכי חכמה שיש מבחינת הסתכלות. יש לה את האפשרות לעשות גם וגם מה שלבני אדם קצת יותר קשה לעשות.
לאחר כמה שעות של טיסה אני נוחתת בניו יורק. אני צועדת מחוץ לשדה התעופה. נעמדתי על המדרכה מחכה למונית שתגיע. הירח כבר היה בשמיים ואיתו הכוכבים. היו מעט רוחות נעימות , עצמתי את עיני מרגישה אותן מלטפות את פניי. המונית צפרה לי והכנסתי את המזוודה לתא המטען. נכנסתי אל המושב האחורי ונסענו אל עבר הבית שלי. אני כבר רוצה להגיע ולפגוש את כולם, אני צריכה סביבה שפויה קצת ממה שהיה לי עד עכשיו.
הגענו לבית. הודיתי לנהג המונית ונעמדתי מול הבית שלי. התקדמתי לאט וראיתי את האורות דולקים בבית. התקדמתי צעד צעד,  שום דבר לא השתנה פה. דפקתי בדלת ושמעתי את אימי מהצד השני. חיוך ענק נפרש על פניי ברגע שהיא פתחה את הדלת.
"אמה" היא אמרה עם חיוך ענקי וחיבקה אותי חזק. חיבקתי אותה חזרה, מניחה את ראשי על כתפה. אוי, החיבוקים של אמא זה הדבר הכי מנחם שיש. הריח שלה שחודר אל אפי מרגיע במהירות את כל מערכת העצבים שלי. "בואי כנסי. באת לבקר?" היא שאלה שצעדנו פנימה. היא הניחה את המזוודה בכניסה ונכנסנו אל הסלון.
"אבא" אמרתי רצה לחבק אותו כמו ילדה קטנה.
"אמוש" הוא אמר מחבק אותי ונושק לקדקוד ראשי. יכולתי להרגיש את החיוך שנפרש על פניו.
התנתקתי מהחיבוק של אבא והתיישבנו על הספה. "אז אמה מה מטרת הביקור?" אבא שאל.
"התגעגעתי אליכם כל כך. שלא תחשבו שרע לי בלונדון" אני לא יכולה לספר להם על האיש ההוא, אני לא רוצה להטריד אותם. "אני ממש נהנית, אבל אתם חסרים לי" אמרתי מסתכלת על שניהם.
"למה לא אמרת הייתי מכינה לך משהו, ואומרת לקרלה לבוא למרות שקצת קשה לה עם הבטן" אמא אמרה וראיתי את הניצוץ בעיניה. קרלה היא ממש כמו בת שנייה שלה וכמו אחות תאומה שלי. אני ממש רוצה לראות אותה.
"אני רציתי להפתיע אתכם. ואל תדאגי אני אלך לבקר את קרלה ואת ג'רי. אין מצב שאני אפספס את זה."
פיקהתי והתמתחתי על הספה. "אני חושבת שאני אמשיך לספר לכם דברים מחר, אני ממש עייפה" אמרתי קמה מן הספה מחבקת את אבא ואז את אמא. הלכתי ולקחתי את המזוודה שלי ועליתי אל החדר שלי. פתחתי את הדלת והריח המוכר והאהוב חדר אל אפי מציף אותי בזיכרונות. הנחתי את המזוודה על מיטתי ופתחתי אותה. הוצאתי ממנה את הפיג'מה שלי והנחתי אותה על המיטה. הורדתי את המזוודה חזרה לרצפה והנחתי אותה בצד. החלפתי את בגדי וקיפלתי אותם בצורה מסודרת על השולחן שלי. לבשתי את הפיג'מה ונכנסתי מתחת לשמיכה, מכבה את האור.
לפני שנרדמתי לקחתי את הפלאפון שלי והוצאתי אותו ממצב טיסה. ברגע שעשיתי את זה הוא צלצל והשם של הארי הופיע על הצג. מצד אחד היה חלק שבי שרצה לענות, לשמוע את קולו,  להבין מה היה אבל מצד שני היה חלק בי שלא רצה לענות, חלק פגוע. החלטתי לבסוף להשתיק את הצליל ולתת לו להגיע לתא קולי. כל הזמן הזה בהיתי בשם שלו שהתנוסס על המסך. ברגע שהשם שלו נעלם רשמתי לו הודעה, ראיתי שהוא היה מחובר לא ממזמן.
"היי הארי אני ממש עייפה אני אדבר איתך כבר..." שלחתי והנחתי את הפלאפון על השידה שליד המיטה שלי. הנחתי את ראשי על הכרית ועצמתי את עיני. סוף סוף אני יכולה לחשוב. הרגשתי איך הגוף שלי נהיה כבד לאט-לאט ואת השינה עוטפת אותי.