שקט. דממה. רק הקרניים של השמש השוקעת מאירות את הסלון רחב הידיים. ובין הקרניים האלו מתחבאים הצללים שלי ושל הארי. שנינו ישובים על הספה, הארי יושב ואני חצי שכובה עליו חצי ישובה. ידו השמאלית כרוכה סביבי, שומרת שלא אלך. וידו הימנית מלטפת את פניי, אצבעותיו הארוכות עוברות בשיערי הסבוך במעט. הריח שלו... שכל כך התגעגעתי אליו, שילוב של מנטה והארי, עוטף את כולי, חודר אל ריאותיי, משתלט על העצבים שלי ומרגיע אותם כמו סם.
"אמה" קולו של הארי הפר את השקט ששרר. הפנתי את מבטי אליו, בוחנת אותו, היה בנימת קולו משהו מבקש. הסתכלתי עליו מעודדת אותו להמשיך לדבר.
הארי הסתכל עליי חזרה. אני לא מצליחה לפענח את מבטו, כמו תמיד. יש לו מעיין פנים חתומות שלא ניתנות לקריאה. אבל, אם מסתכלים ממש טוב ומתרכזים בעיניים שלו, אם הוא נותן, אפשר... לראות הכל.
תמיד שמעתי מאנשים שאמרו לי שהעיניים הן החלון לתוך של האדם, לנשמה שלו. ואצל הארי....כרגע...אני יכולה להבין את זה לגמרי. היה לו משהו מיוסר בתוכו, משהו שבור, צלקות מהעבר. אבל עם זאת גם החלמה, החלמה איטית.
והנה... השקט... השתיקה המייסרת משתלטת מחדש. זה כל כך מבלבל אותי. הוא מבלבל. מצד אחד הוא יכול לדבר ולצחוק ולהיות אפילו שובב, ההארי שאני אוהבת לראות ומצד שני הוא יכול לשנות את ההתנהגות שלו ולהסתגר בשנייה. הפכפך.
שמתי לב שזה קורה יותר שהוא לא רוצה לדבר על דברים מסויימים או שזה קשור בנו, בה. העבר שתוקף אותו, החומות שהוא אילץ את עצמו לבנות בגללה, לפעמים אני רוצה לפרוץ אותן את כולן. לחלץ אותו משם. החרדה הזו שמשתקת אותו.
התרוממתי לישיבה. יושבת מולו, מחזיקה בידו, מלטפת אותה. אני מסתכלת עליו, בעיניו עם מבט מבין. בתקווה שירגיש בנוח יותר.
בתגובה הוא מסתכל עליי, מנער את ראשו לשלילה. "אני יודע, יודע שאת מבינה" הוא מפסיק לשנייה "אבל...אני...אני מרגיש שכל מה...מה שאמרתי פשוט לא מספיק. לא מספיק כדי לכפר על מה שעשיתי, על הפגיעה בך".
"הארי..." רציתי להרגיע אותו, להשיב לו, להגיד לו שהכל בסדר למרות הכל. אך הוא קטע אותי.
"לא, אמה בבקשה" הוא אמר בקול מיוסר, מתחבט. פשוט עשיתי את מה שביקש, להקשיב.
"זה היה לא נכון...כל מה שהיה, כל מה שקרה..." הוא ניער את ראשו. "פשוט...ברגע ששמעתי אותה, הקול שלה, השבריריות, אני...משהו בגוף שלי התעורר והשתלט עליי, כאילו הייתי תחת כישוף אבל עירני בו זמנית. כל מה שהיה לי בראש באותו הרגע זה לרוץ אליה" הארי השפיל את מבטו "למרות כל הכאב והסבל הגוף שלי...הלב שלי לא שחרר עד הסוף עדיין".
כל מילה שלו ננעצת בלב שלי סכין, ושהוא ממשיך לדבר הוא מסובב אותה עוד ועוד. אני יודעת...יודעת שהיא הייתה האהבה הראשונה שלו...שהוא לא ישכח אותה...ואני יודעת שהוא אוהב אותה, רק מהדרך שבה הוא מדבר וחושב עליה. קשה לי...כל כך, אני לא יכולה לשמוע אותו מדבר עליה ככה, קשה לי הידיעה שהגבר שאני אוהבת ומתאהבת בו בכל יום שעובר, עדיין מאוהב באישה אחרת. עד מתי אני יכולה להילחם בה?.
YOU ARE READING
DO SOMETHING WITH YOUR LIFE-Harry Styles fanfiction (Hebrew)
Roman d'amourאמה בראון נערה בת 20 אשר גרה בניו יורק. אמא שלה אן בראון היא עורכת בעיתון The New York Times ואבא שלה ג'ורג' בראון הוא ארכיטקט מצליח. אחיה הגדול טום לומד באוניברסיטה כלכלכה ואחיה הקטן ג'ון נמצא בתיכון. אמה הייתה ילדה רגילה חיה את השגרה אך עד לפני ש...
