"בילי, איך יכולת להסתיר ממני דבר כזה?!" מקיילה עומדת להשתגע.
"מה ציפית שאעשה? שאתקשר אלייך כשאת בירח הדבש שלך ואספר לך?" רטנתי והיא גנחה בכעס.
"לעזאזל בילי! היא הייתה חשובה גם עבורי. חשבת לרגע שגם לי הגיע להיפרד ממנה?" קולה התחלש ואני עצמתי את עיניי בחוזקה, בולעת רוק בכבדות ומעבירה את ידיי על פניי.
"אני מצטערת, מקיילה. אני מניחה שלא רציתי להודות בזה בעצמי." אני מודה והיא נאנחה, שותקת לכמה רגעים.
"אני מגיעה מחר לביקור." היא מודיעה ואני פוערת את עיניי.
"מה? מקיילה הדירה-"
"תשלחי לי את הכתובת." היא קוטעת את דבריי ומנתקת את השיחה.
אני נאנחת ומניחה את הפלאפון על השולחן, מגבירה את עוצמת הווליום בטלוויזיה ומבחינה כי הדלת של ג'ונתן נפתחת.
"החלטת לצאת מהמערה?" הסרקסטיות לא יכלה להישמע יותר מובהקת בקולי.
הוא גיחך וניגש למטבח, מוציא מהמקרר גבינה לבנה.
"צריך לקנות מצרכים, כבר כתבתי רשימה." אני אומרת כדרך אגב ומחזירה את מבטי לטלוויזיה, מביטה בסלמון הצרוב שהשפית מכינה.
מזווית העין הבטתי בו מתיישב על כורסא שליד הספה, מכניס כפית מלאה בגבינה לבנה לתוך פיו.
הרגלי האכילה שלו מוזרים-אני מרגישה מספיק בטוחה בכדי להכריז זאת למרות שאנו שותפים רק מספר ימים. בבקרים הוא שותה קפה שחור ללא סוכר, בצהריים הוא אוכל גביע גבינה לבנה, ובערב הוא מגזים מעט ומכין לעצמו טוסט עם טונה.
אני מגיעה לשלב בו אני מתביישת בהרגלי האכילה שלי, שהם-כמה שיותר בשר.
"אני לא מבין." אני מופתעת מעט כשקולו נשמע, בדרך כלל אני זאת שמדברת.
"מה אתה לא מבין?"
"מה הבעיה שלה, " הוא מכוון את הכפית לכיוון הטלוויזיה ולאחר מכן מכניס לפיו.
"אני מתכוון, היא יכלה פשוט להניח את הסלמון על צלחת ולהגיש אותו כך, כמו שהוא. למה היא בחרה להתפלצן ולהוסיף את הפרחים האלו מסביב?"
אני חושבת שזו הפעם הראשונה מזה שבועות שבה אני באמת צוחקת. ולא משום שהוא ניסה להצחיק, אלא מהפרצוף המוטרד שלו לגבי העניין. אני מביטה בפניו הלא מבינות ולא יכולה להפסיק לצחוק בקול רם, הוא מביט בי כאילו נפלתי מהירח ומגחך.
"את צוחקת כמו פרה." הוא מכריז ואני מביטה בו מופתעת.
"סליחה?" אני מצליחה להוציא מפי בעודי נרגעת מהצחוק.
"פרה מיוחמת, זו בדיוק ההגדרה."
*****
"ואחרון חביב, ארטישוק." אני מקריאה את הסעיף האחרון ברשימה ומביטה בג'ונתן, הוא נאנח וגלגל את עיניו.
"מקיילה אוהבת ארטישוק." אני שולחת חצי חיוך מתנצל.
"מה זה לעזאזל ארטישוק?"
אני כמעט נחנקת ומביטה בו מופתעת, מנסה להבין האם הוא צוחק.
"צבע ירוק עם עלים." אני מגחכת והוא הנהן, ניגש לעמדת הירקות בעודי בוחנת את פעולותיו.
"זה ארטישוק?" הרגשתי את לחיי מתלהטות כאשר רוב האנשים שהיו בקרבתנו הביטו במחזה המביש של ג'ונתן מרים כרפס וצועק האם הוא ארטישוק. אני מנידה את ראשי לשלילה במהירות ומתקדמת אליו בצעדים מהירים.
"לעזאזל ג'ונתן, זה כרפס!"
"היית צריכה לראות את הפנים שלך." הוא פורץ בצחוק מתגלגל ואני נושפת בבוז, זה היה כלכך מביך לעזאזל!
"מהלך חכם, סמית." אני מודה והוא ניקה את כתפו, משתחצן מעט.
"אבל לא מספיק." אני מוסיפה, מביטה בבחורה צעירה מתקדמת לאזור שלנו ומגחכת.
"תסלחי לי, האם את יודעת אם יש כאן משחה לטחורים? הבחור שכאן לא מפסיק להתלונן." אני משתדלת בכל כוחי לא להתפרץ בצחוק כאשר הבטתי במבט המזועזע של הבחורה. היא הביטה בג'ונתן ומיהרה להתרחק מהמקום, התפרצתי בצחוק גדול והסתובבתי לג'ונתן.
"הרווחת נקודה ביושר, פרה מיוחמת." הוא אומר בחצי חיוך, חייכתי בחזרה והרגשתי את לחיי מאדימות כאשר עיניו בחנו אותי.
מבטו הרצין והוא כחכך בגרונו, חיוכו ירד כלא היה ועיניו נסגרו. כשפתח אותן מחדש לא יכולתי שלא להידהם מהאטימות שהייתה בהן; הן שידרו אדישות מוחלטת ואף חוסר עניין.
"אנחנו צריכים ללכת." ללא מילה נוספת הוא מסתובב עם העגלה ומתקדם לקופות, בעודי מתקדמת אחריו ומרגישה גוש של מועקה בגרוני.
*****
אני צורחת בכל כוחי את השיר המתנגן, קולו של אנריקה מפיל אותי בכל פעם. אני מנענעת את ישבני מצד לצד, ממשיכה לקלף את הארטישוקים ולהניח לתבנית אפייה.
אני מניחה את העלה האחרון ופותחת את התנור, מכניסה את התבנית לתוכו וממשיכה לרקוד לפי קצב השיר.
אני מביטה בשעון שמעל המקרר, מבינה כי נשארה לי שעה אחת בלבד לפני שמייקלה תגיע-מספיק זמן בכדי להיכנס למקלחת מהירה ולהתלבש.
אני מביטה בארטישוקים שבתנור ומנסה לחשב כמה זמן ייקח להם להיות מוכנים, כאשר אני מבינה שאני לא אספיק לכבות את התנור אני נושכת את השפה שלי ונושמת עמוק.
אני מחלישה את המוזיקה ומתקדמת לחדרו של ג'ונתן בצעדים קטנים, מנסה לחשוב על דרך שבה אוכל לבקש ממנו לכבות את התנור מבלי לקבל ממנו פרצוף זועף. בכל צעד שבו אני מתקדמת אני שומעת את קולו הרם.
"אני לא אוהב שמשחקים איתי, לעזאזל!"
לא יכולתי שלא להצמיד את אוזני לדלת של חדרו, הסקרנות אכלה אותי.
"זה לא מעניין אותי. הייתה לך משימה, משימה מאוד ברורה!" יכולתי לדמיין את עיניו בוערות מזעם, מעולם לא שמעתי אותו כך.
על איזו משימה הוא מדבר? אלוהים, ואם הכנסתי לביתי רוצח?
"יש לך עד מחר להעביר את זה. אני רוצה לקבל ממך שיחה ב8:59 בבוקר.
ואני חושב שהייתי ברור, כדאי לשנינו שזו תהיה שיחה טובה."
ליבי דפק בחוזקה, פניי החווירו ועצמתי את עיניי לרגע. מה לעזאזל הולך כאן?
אני מרגישה את הדלת נפתחת וכמעט נופלת, פוקחת את עיניי ופוגשת את הפנים הזעופות של ג'ונתן. מיהרתי לקחת צעד אחורה, מסתובבת במהרה ומרגישה את ידו תופסת את מפרק ידי.
"לא לימדו אותך שאסור לצוטט לאחרים?" אני מופתעת מטון קולו, שהיה רגוע להפליא לעומת האופן שבו הוא דיבר לפני מספר רגעים בפלאפון. אני מסתובבת מעט ומביטה בו בחשד, כמעט נופלת על הקרקע כשחיוך קטן מתנוסס על שפתיו.
"שוב בלעת את הלשון?"
סומק עולה ללחיי ואני משפילה את מבטי, מכחכחת בגרוני ומנסה לחשוב על התנצלות מכובדת.
"אה..אני נורא מתנצלת." אני מגמגמת מעט ונושפת בבוז.
"רציתי לבקש ממך לכבות את התנור בעוד 10 דקות, אני רוצה להיכנס להתקלח." אני מרימה את ראשי בחשש ומביטה בפניו, הוא מגחך ומהנהן.
"כן, הבחנתי איך רצית לבקש ממני." הוא לועג ומשלב את ידיו, אני מחייכת חיוך מזוייף ומסתובבת שנית.
"אני מקווה שלמדת לא להתעסק איתי, ילדונת. ייתכן ויהיו דברים שלא תאהבי." קולו נטף ארסיות ועלבון, נדמה כי הוא נהנה מלהשפיל אותי.
אני בולעת רוק בכבדות, מהנהנת בקצרה ומתקדמת לחדרי. אני נכנסת לחדרי וסוגרת את הדלת במהרה, נצמדת אלייה ומתנשמת מעט.
אני חייבת לבדוק את הפרטים האישיים שלו שנית.
YOU ARE READING
Lucky Strike
Romance"את כמו הסיגריות שלי, בילי. את ההתמכרות שלי. ובאותה העת את הורגת אותי, באיטיות ובערמומיות, גורמת לי להשתגע." ******* -15+, מכיל תכנים מיניים. האחריות היא על הקורא בלבד. -כל הזכויות שמורות לי, אין להעתיק/לצלם/לשכפל/לקחת קרדיט על הסיפור. #הועלה ב15.9...
