אין אש בלי ריין

פרק 11

-נקודת מבטו של סבסטיאן-

ריין ניתקה ממני את שפתיה והביטה בעיניי. חייכתי אליה וליטפתי את לחייה הרכה. היא כווצה גבותיה והביטה מצד לצד.

"הכל בסדר?" שאלתי בדאגה ועקבתי אחריה בעיניי.

"מזג האוויר. הוא השתנה. נהייה קר מהרגיל." קבעה ויישרה את מבטה שנהיה אדיש כמו תמיד אליי.

"אני, אני מניח שזה בא ממני." אמרתי בביישנות וחיוך ביישן מצא את דרכו אל שפתיי.

"זה לא הקור שאליו התכוונתי." אמרה באדישות והפנתה את מבטה לצדו השני של הגבול, לצד בו ממלכתי מתחילה. "אינך מרגיש?" שאלה ובהתה במשך כמה דקות ארוכות בעצים מכוסי השלג שעמדו במקומם, לא נעו, השקיפו עלינו ממקומם. עינייה נפערו לרווחה ונראה שדבר מה תפס את מבטה. "העצים זזים." קבעה.

"כנראה הגיעו משבי רוח. אין לך מה לדאוג." אמרתי בחיוך קטן, אחזתי בסנטרה וסובבתי את פניה אליה. הבטתי בעיניה הכתומות, בנמשים המפוזרים על אפה הצר ולחייה האדומות. קברתי את ידי בשערה האדום והרך הנוטף ריח ממכר שלא הכרתי לפני. חיוכי התרחב יותר ויותר. הלוואי ויכולתי להישאר כך לנצח.

"גילו אותנו". אמרה לפתע באדישות. קול נפץ אדיר נשמע על ידינו ובור גדול מעלה אדים תכולים הופיע. הבטתי למעלה וראיתי את גלאנדור מתקדם לכיווננו במהירות ופילנדיאל מאחוריו. מבלי לחשוב פעמיים הסתתי את ריין אל מאחורי כנפיי ושלפתי את חרבותיי שהבריקו באור השמש.

"ריין, חזרי לממלכתך ואל תביטי לאחור". אמרתי ושלחתי מבט נוקב לגלאנדור המתקרב במהירות. "זו פקודה!" פקדתי עליה והסטתי את מבטי לכיוונה.

היא נעמדה על ידי והביטה בי "אינך מלכי, אינך יכול לפקוד עליי" היא אמרה ולהבות פרצו מכנפיה. קול נפץ שני נשמע על ידה ובור עמוק ומעלה אדים תכולים נפער על ידה. היא השפילה מבטה ועיוותה מעט את פניה בכאב. ידה שטטה דם והעלתה אדים תכולים. על האדמה הייתה מוטלת כף ידה העדינה. הפיצוץ פגע בזרועה והותיר אותה בעלת מום. הרגשתי את הזעם משתלט על דעתי ועפתי לכיוונו של גלאנדור הממלמל מילות קסם כנגדנו. חרבותיי היו מופנות אליו והוא הפסיק את כשפו ושלף את חרבו. מבט שנאה הופיע בעיניו של גלאנדור כשהביט בריין מלמעלה. הוא יצא בעקבותיה בחרב שלופה ואני נעתי לחסום אותו. להבינו התנגשו בעוצמה כזו שגיצים תכולים ושבבי מתכת נפלו לאגם מתחתינו. הצלבתי את שתי חרבותיי קרוב לניצבן והפעלתי את כוחי בלחץ מתמיד שדחף את גלאנדור לאחור. הצצתי בפילנדיאל בזווית עיניי, חושש שתצא בעקבות ריין, אך היא הביטה בנו בעיניים פעורות, המומה לנוכח המראה שלי ושל גלאנדור בחרבות מוצלבות.

זרועותיו של גלאנדור רעדו במאמץ להחזיק מעמד באוויר. הפעלתי את כוחי כנגדו עוד יותר וכנפיו חבטו לאחור בפראות. פניו היו זועמות ומלאות שנאה, לסתו חשקה במאמץ איום, ועיניו בצבע שקד היו פעורות כל כך לרווחה עד שנדמה היה כי בעוד כמה רגעים יצאו מחוריהם.