אין אש בלי ריין

פרק 21

-נקודת מבטו של סבסטיאן-

קולות המבשרות על מהומה המתחוללות בחדר הישיבות בקעו מבעד לדלתות הכבדות. הבטתי במלומד וחייכתי, משועשע.

"טוב לראותך מחייך מלכי. כבר תקופה ארוכה בה הסתרת את חיוך מעיננו." אמר המלומד והניח את כף ידו האחת על הדלת השמאלית.

חיוכי נמחק מפניי באותה מהירות שבה הופיע. "מלכך שוכב במיטתו. אני רק ממלא את מקומו עד שיחלים." עניתי ומבטי בהה בדלת שממולי.

"סבסטיאן, אל תפחד מן הגדולה: יש שנולדים גדולים, יש שמשיגים גדולה ויש שהגדולה נכפית עליהם. הרשה לי להעניק לך את מילתי ולהבטיח כי דבר אינו נכפה עליך. זכור זאת, האמן בכך ושדר זאת לסובבים אותך." אמר ספק בקשיחות ספק כפקודה ובתנועה מהירה פתח את דלתות הזהב המובילות אל חדר הישיבות. המלומד נכנס במהירות לחדר ונעצר כעבור כמה צעדים אחדים בעוד הוא אוחז בכף ידו האחת באחרת אל מאחורי גבו ומביט במפקדי הצבאות ושני ראשי השבטים. צעדתי בעקבותיו בראש מורם ונעמדתי לצידו. מראה האלפים אותם כה הערצתי כל השנים מתגודדים ורבים כאילו היו ילדים הרבים על צעצוע משומש שעשע אותי. חיוך צידי וילדותי התגנב אל פניי.

המלומד שלח בהם מבט חמור וגנרל הצבאות הבחין במבטו. הוא התיישר בשתיקה. השאר עשו אחריו.

"הוד מעלתך." אמר בקידה כה מדויקת וחיננית עד כי לא ניתן היה למצוא בה ולו פגם אחד קטן. שאר המפקדים קדו אף הם בעוד ידם הימנית מובילה את קידתם וידם השמאלית אוחזת בראש הגולה שבקצה ידית האחיזה המעוטרת של חרבם. קרבתי במעט אל המלומד בעוד אני מביט בהם במבט מופתע ולחשתי אל אוזנו. "זהו הטקס הקבוע? או שמה החליטו להתעלות על עצמם לכבודי?" גיחוך קל נשמע בדבריי.

"אל תחמיא לעצמך שלא לצורך נסיך צעיר" ענה לי בשעשוע וזיק של שמחה הופיע בעיניו.

"כמה מיותר." קבעתי בשעשוע.

המלומד הניח את כף ידו אל מתחת לגזע כנפיי, כאילו מאיץ בי להתקדם לעבר מושבו הקבוע של אבי בראש השולחן הארוך. מאיץ בי כאב המנסה להאיץ בבנו הביישן להכיר בבני משפחתו שלא פגש מעולם. תחושה שהייתה מוכרת לי עוד מילדותי. נענתי לו והתחלתי לצעוד. עובר באיטיות על פניהם החושדות ועיניהם הנעוצות של המפקדים וראשי השבטים. צעדיי הדהדו ברחבי האולם הקפוא. ליבי פעם בחוזקה כה רבה, עד כי חששתי שהנוכחים ישמעו אותו מבעד לחזהי. מבטם החודר של הנוכחים הורגש ונדמה היה כי ננעצים בי כסכינים חדות המבקשות להקיז את דמי יותר ויותר. מבקשים לחוש ולהגיע עד למרכז גופי. לבחון את מעמקי נשמתי. חשתי כיצד בוחנים הם את שיערו הגזום, חשתי במבטם ההמום והמזלזל כאחד. בלעתי את רוקי ונשמתי נשימה עמוקה. נעצרתי על יד מושבו של אבי. מעולם לא תיארתי לעצמי כי היה מהודר ומקושט ככס מלכותו, אך צניעותה הרבה של אבי הוכיחה את עצמה בפעם המי יודע כמה. היה זה כיסא כסף בעל ריפוד אדום הזהה לחלוטין לשאר הכיסאות הסובבים את השולחן הארוך. אך דבר אחד בלבד הבדיל בינו לבין השאר. רוחו וטוב ליבו של אבי כאילו נשאבו לתוכו ופרצו החוצה כאור.