אין אש בלי ריין

פרק 14-המשך

-נקודת מבטה של ריין-

הרמתי את גבתי בתגובה. לעצום את עיניי? לשם מה?

-"בטחי בי." אמר. משהו בקולו הבטוח והסוחף גרם לי לבטוח בו. דבר זה העלה את חששותיי. אני חשדנית בטבעי, אך קולו השרה בי תחושת ביטחון שמנעה ממני מלהתנגד לו. נאנחתי בקול ועצמתי את עיניי.

"בילדותי, חונכתי על ידי זאבת האלפא המפקדת על יחידת הזאבים באומה שלי. שמה הוא 'אטילה', שכשמה כן היא, 'מפקדת'. היא נהגה להקריא לי כל לילה לפני שהייתה יוצאת לסיוריה הליליים אגדות אורבניות על אלפים כמוך, ריין. באגדה, סופר כי מקור כוחנו והקסם הבוקע מאיתנו מגיע מאותה נקודה בדיוק." סיפר ברוגע ואני התמכרתי לצליל קולו והתרכזתי בו. ליבי פעם בחוזקה. הקול שלו. שמעתי את הצליל הזה, את הטון הזה, את צורת הדיבור הזאת. את כל אלו שמעתי כבר בעבר. קולו השרה בי תחושת ביטחון. תחושה מוכרת. תחושה של בית. זה עורר את חשדותיי.

יד קרה וגדולה נגעה בידי ועטפה את כף ידי. עיניי נפקחו בבת אחת וכנפיי פלטו חיצי אש. סבסטיאן העביר את ידו השנייה מצד ימין לצד שמאל במהירות ויצר בתנועה חדה חומה שקופה בעלת גוון כחלחל שהמיסה את החצים. הוא הביט בי בחיוך. "השלמתי את משימתי, גרמתי לך להיבהל." אמר בשעשוע.

"אני שמחה שהגשמת את מטרתך, אני לעומת זאת מצאתי משימה חדשה." הודעתי בקול אדיש.

-"והיא?" שאל בחיוך האופייני לו וגומותיו הופיעה על לחיו.

-"להצליח לפגוע בך מבלי שתצליח להתנגד."

-"שאיפה אפשרית בהחלט." קרץ לי, וחיוך צדדי וקטן הופיע על שפתיי. מיהרתי למחוק אותו במהרה לפני שישים לכך לב.

נבהלתי ממגעו הפתאומי ובעיקר מעצם העובדה כי לא שמעתי את קול צעדיו המתקרבים.

כנפיי הפרוסות הטילו צל על פניו והוא גיחך בשעשוע כתגובה. 

"עצמי את עינייך." חזר והורה לי בקול מרגיע. הבטתי בו במבט חשדני וגבה מורמת. "לא אבהיל אותך שוב, מבטיח." הבטיח לי בחיוך, ואני המשכתי להביט בו במבט חשדני עוד כמה רגעם כשבסופם נכנעתי ועצמתי את עייני. יד קרה נוספת נגעה בידי השניה. "ככל שעברו הימים ריין, הבנתי כי האגדות, אלו למעשה סיפורי היסטוריה על מיננו, והייתי רוצה לבחון זאת עוד קצת." בלעתי את רוקי והקשבתי לדבריו בריכוז ובהיכון שמה יבהיל אותי שנית. "עוד כשהייתי צעיר, ב-30 השנים הראשונות לאימוניי במחנה, הכימרות תקפו את הממלכה שלי ואיימו להתקרב לגבול. חינכו אותנו מגיל צעיר שעלינו להגן עליו. אסור היה לנו לשאול שאלות, אסור היה לנו לפקפק בדברי המפקדים ואסור היה לנו להתנגד. אף אלף מעולם לא העז להמרות את פי המפקדים וכולם הלכו אחריהם בעיוורון מוחלט, וכך נכפה גם עליי. באותה מתקפת כימרות, היינו אנחנו המיעוט. בפעם הראשונה מזה מאות שנים, הכימרות הפתיעו אותנו וכמעט והביסו את צבאנו. בלית ברירה, גם הצעירים ביותר במחנה נשלחו לחזית במטרה לעקב אותם עד שהבוגרים והמנוסים ביותר יחלימו מפצעם ויחזרו להילחם ולהביסם. במילים אחרות, שלחו אותנו למות. העובדה שאני הנסיך שלהם לא שינתה את שיקול המפקדים. במחנה אין הנחות. אני זוכר את היום הזה כאילו זה היה אתמול. רק למדנו כיצד להילחם בחרבות וגרזנים וכבר נשלחנו למלחמה." שמעתי כיצד קולו משתנה. היה זה קול מלא בעצב וזיכרון. פקחתי את עיניי והבטתי בו במבט חודר. הוא בהה בנקודה כלשהי מאחוריי ראשי לכמה רגעים כשבסופם החזיר את מבטו אליי וגיחך.