אין אש בלי ריין

פרק 27

-נקודת מבטה של ריין-

יצאתי בהפגנתיות דרך דלתות הארמון הישר אל אור שעות הבוקר המאוחרות. השמש הייתה בשיאה ותחושת חמימות זרמה בעורקיי והציפה את גופי בתחושה נשכחת. אושר. אור השמש הבוהק סנוור את עיניי וגרם להן להסגר עד לכדי חריץ קטן, לידי השמאלית להתרומם אל מצחי ולשפתיי להימתח לחיוך רחב.

עיניי, שהתרגלו לבסוף לבוהק השמש חזו בשלל צבעי הממלכה. רוח ים קלילה המגיעה ממערב הרקידה את הדשא הרענן המקשט במדשאותיו המרהיבים את חצר הארמון ומעבר לו. הרוח המערבית נענעה את עלי העצים בריקוד מהפנט ושירת הציפורים הגיעה אל אוזני ממרחקים. ניחוח עשיר של אוויר צח מילא את ראותיי. שמעתי את שירת האדמה חסרת המילים מתחת לכפות רגליי מרקיע למרום. באופק, הרים עצומים נסוקים מעלה מבין קרקע ירוקה ורכה. ליבי, השתוקק לטבע, משאלה חבויה שנדחקה עמוק במעמקי התא הארור.

מרץ בלתי מוסבר זרם בעורקיי ועיניי נפערו לרווחה. הורדתי במהירות את נעלי העקב הגבוהות והעדינות והשלכתי אותן על רצפת ראש גרם שלושת המדרגות העגולות והנמוכות המובילות אל דלתות הארמון. נעלי העקב הכסופות, התגלגלו האחת מהשניה בעוד כמה מעלי כסף עדינים המשובצים בחלקם באבני ענבר המעטרים נעליי, נשברו ועזבו את בעליהן. המרץ החדש אותו לא הכרתי, געש בתוכי ונשימותיי גברו. חשתי כי מלבושיי סוגרים עליי. אחזתי בשולי שמלתי השחורה והארוכה וקרעתי אותה לכל אורכה עד קצת מעל לברכיי בצורה אלכסונית, כך שרגליי, שסירבו ללבוש את מכנס הסטן הלבן הנהוג, היו חשופות לאור השמש. שחררתי את הבד השחור לחסדי הרוח, והיא סחפה אותו הרחק. פרמתי את שיערי מהצמות הארוכות השזורות בחציו והנחתי לו לגלוש על כתפיי, במורד גבי והכי חשוב, על פניי. הקלה אפפה את קרקפתי. המחוך. המחוך הכתום והארור לחץ על בטני, אך ידעתי כי במידה ואתעכב עוד דקות ספורות, אתפוצץ כלבה המבקשת לפרוץ ממעקי הר הגעש.

רגליי, החלו לצעוד מעצמן ללא כל שליטה שלי בהן. הן הורידו אותי במורד שלושת המדרגות הנמוכות ועם כל צעד, הגבירו את קצבן. הכמיהה לחופש. הכמיהה לטבע. הכל שלט בגופי והרוח המערבית שלחה את שיערי הארוך בעוד רגליי חולפות בריצה מהירה על מדשאות הארמון, ומובילות אותי הרחק מהן. חשתי במגע הדשא הרך מתחת לכפות רגליי היחפות, ולראשונה בחיי, חשתי בחופש.

המשכתי לרוץ לאן שרגליי נשאו אותי, עד שהגיעו לגבעה המתנשאת ממש לפני הצוק המוביל אל היער. הגבעה, השקיפה על הממלכה ועץ ערבה בוכייה יחיד עיטר את ראשה. עצרתי מתחת לענפיה הנפולים מכוסי העלים והסדרתי את נשימתי על גזעה. צעדתי באטיות אל בין עליה והשקפתי על ממלכתי הפורחת. על פי צבעיה, הערכתי כי הממלכה מתכוננת אל בוא האביב.

על הגבעה אשר אני ניצבת איתנה כעץ, בעוד שיערי הארוך נע ברוח הקלה כניצני הזרדים, עיניי נעצמו ברוגע. עדיין מנסה להסדיר את נשימתי. קצוות שיער ערמוניות מלטפות את פניי. זרעי הסביון הלבן השטים על גבי הרוח הקלילה, מרפרפים על צווארי ומעבירים בי רעד קל. לאחר כמה נשימות עמוקות, פקחתי את עייני וספגתי את הנוף עוצר הנשימה של ממלכתי. שטחי המרעה הרחבים, בהקו בצבעם הבהיר והמשעמם ותחילתה של צמיחת האביב החדשה החלה לחשוף את גוונה. התקופה מוקדמת בכדי שפרחים יפרחו בגבעה עליה אני ניצבת, אך יודעת אני כי במידה ואכרע את בירכיי על הדשא הלח, אגלה עלי כותרת צבעוניים מקופלים בחוזקה במעטפתם הירוקה, תפוחים, מוכנים ללבלב ולחשוף את יופיין. גופי התמסר לטבע וחש בו כפי שלא חש בו מעולם. חשתי אותו. חשתי את רצונו.

רעד אדמה קל הורגש מתחת לכפות רגליי. הסתתי את ראשי לאחור אל עבר הצוק המסמל את כניסתנו ליער. היער המוביל את הגבול. רשרוש עלים רחוק הגיע לאוזניי, ולפתע, ידעתי לאמוד את מרחקו. ידעתי מה גרם לו. קונור. רגליי החלו לרוץ במורד הגבעה והלאה במעלה הצוק ולתוך היער. הנחתי לחושיי להוביל אותי בין גזעי העצים השונים. היער חלף על פניי במהירות שלא הייתי רגילה אליה, ועם זאת, לא היה חשש שאתקל במכשול. ראיתי הכל.

כעבור זמן מה שהיה נדמה לי כדקות ספורות, רגליי הובילו אותי אל קרחת יער מוכרת, ובה הוא היה.

דרקון אדיר בגודלו, מרשים ואצילי ניצב על ארבעת רגליו וציפורני כנפיו האדירות, מאזנות את משקלו כשהן נעוצות בקרקע. ראשו, שהיה נמוך, כעת הורם אל על והטיל צל אדיר. גופו, היה חזק אף יותר מקודם, וקשקשיו בהקו ונראו כלהבה חיה ומרצדת. קונור הביט בי בעיניי הענבר הכתומות ומבטו, הראה רוך וחוכמה. מבטו, היה בוגר. לא חדלתי מלהביט עליו בתדהמה. אכן, זהו קונור שלי. אזהה אותו גם מאור עיניי יכבה. אך, הוא היה שונה.

קונור הוריד את ראשו האדיר לכיווני ויכולתי לחוש בחום גופו. הרמתי את ידי הכה זעירה לעומת ראשו וליטפתי את חותמו. קשקשיו היו חזקים, אך עם זאת, חלקים ורכים. הוא עצם את עיניו בתגובה ופתח אותן שוב באיטיות. הנחתי את מצחי על חותמו ונשמתי אותו. חשתי כאילו חלק מתוכי חזר אליי. כאילו אני שוב שלמה. קונור, אינו רק דרקוני. ואני, איני רק האלפית של קונור. נפשינו, קשורה האחת בשניה. כל שינוי המתרחש אצלי, קונור יחוש בו. כל תחושה שהאחד יחוש בה, יחוש גם השני. כל רגש שהאחד ירגיש, ירגיש גם השני. כל כאב, שמחה, געגוע. ידעתי כי הוא חש במה שנעשה בתא, וראיתי את ייסוריו. חשתי בהם. הוא כבר ידע, והשתנה. כמוני.

"התגעגעתי אלייך."

"אני יודע. גם אני".