Different

פרק שבעה עשר:

{ נקודת מבט איתן }

"שבועיים שלמים ביוון" לחש לאוזני,

"קטן, נסיך,חתיך,מה שאתה לא רוצה, אתה בטוח?" מלמלה בפחד שהביטה בחלון שמולנו המטוס שלנו,

"ידעתי שלא אהבת את המתנה, למה לא אמרת לי?" שאלתי והתיישבתי על הכיסא שניצב לידי,

"זה היה מהיום להיום, אתה רק לפני כמה שעות אמרת לי, המתנה יפה אהוב שלי אב-אבל אני מפחדת" אמרה,

"אני איתך אין לך ממה לפחד" עניתי וחיבקתי אותה.

"אני לא יכולה" לחשה ובאה ללכת,

"זאת המתנה שלי לשנה שלנו, בבקשה תסמכי עליי זה כסף שאני בעצמי חסכתי אז אל תהרסי לי ולך" אמרתי ואחזתי בפניה,

"אני מעריכה את זה באמת אבל אני לא יכולה, אני לא מסוגלת" אמרה ונשקה לשפתיי,

"אלינור אל תובילי אותי להגיד את זה" לחשתי בתסכול,

"להגיד את מה?" שאלה לא מבינה,

"את בזמן האחרון קרה אליי ואת מרוחקת, אני לא יודע מה יש לך, אם את הולכת, את בחיים לא תראי אותי ושאני אומר בחיים זה בחיים" אמרתי,

בזמן האחרון היא מרוחקת ממני, היא קרה וגם שהיא מנשקת אותי או שאני אותה השפתיים שלה קפואות, כל פעם שהיינו ברגע אינטימי היא טענה שהיא עייפה,

"אני ל-לא-א- אני לא א-" היא גמגמה לא מצליחה להגיד משפט שלם,

"טיסה 523 ליוון תצא בעוד כחמש דקות נא להגיע לשערים" קראה הכרזה, הטיסה שלנו,

"סבבה, תודה על שנה מדהימה, תודה שהראת לי מה זה להרגיש שאוהבים אותך, תודה על שנה מלאה בנשיקות וחיבוקים ותמיכה וריבים מפגרים תודה על הכל וכמובן תודה שנתת לי להיות הראשון שלך בהכל, את הרגע פגעת בי כמו שאף אחד לא פגע בי,

לא, את כבר חודש פוגעת בי בכך שאת מתייחסת אליי בגועל, בקור, כאילו אני זר.

אני יותר לא מפריע לך ובעוד שבועיים את תראי אותי בפעם האחרונה בחייך כי אני חוזר לתל אביב" לחשתי בקול חנוק,

"אדוני אתה מאחר" קראה אחת הדיילות שהביטה בי, הנהנתי לעברה, אלינור באה לפצות את פיה ובדיוק הסתובבתי והמשכתי לעבר המטוס לאחר שהבאתי לדיילת את הכרטיס טיסה שלי.

{ נקודת מבט אלינור }

מה עשיתי?

הבטתי בכרטיס טיסה שלי, התקדמתי לעבר הדיילת, "את טסה?" שאלה,

"אמ.. כן-לא, אנ-אני לא יודעת" לחשתי בלבול,

"מתוקה יש לך עוד דקה, יש גם עוד טיסה בעוד שעתיים וחצי, את פשוט תצטרכי לשלם קצת יותר" אמרה,