Asshole ➢ Louis Tomlinson

|10|

״חתיכת מזדיין!!!״ קלואי צורחת ודוחפת אותו.

״קלואי, תרגעי.״ הוא אומר לה.

״להרגע? אתה רוצה שאני ארגע?!״ היא צורחת ומתחילה לחבוט בו.

״ואת!״ היא לפתע מסתובבת אליי. ״איך העזת בכלל להסתיר ממני דבר כזה?!״

״את לא היחידה שלא יודעת מזה, אף אחד לא יודע מזה. אז את לא כזו מיוחדת, קלואי.״ אני אומרת ברוגע.

״אלה... אלה... מדובר בהורים שלי! שלנו!״ היא ממשיכה לצעוק. ״למה לעזאזל לא סיפרת לי?!״

״לא רציתי להרוס לך את הפנטזיה שהיית חיה בה מגיל 15. שלואי טומלינסון הוא הבחור הכי מושלם בעולם.״ אני אומרת בגיחוך.

״זו-זו לא סיבה מוצדקת להסתיר ממני דבר כזה!״ היא צועקת.

״מה זה משנה לך בכלל מי זה היה? הם מתים!״ אני צועקת.

״אבל זה נדמה שלך משנה..״ לואי ממלמל.

אני מביטה בו במבט רצחני. ״לי זה משנה בגלל שאני הייתי שם, אני ראיתי אותך. אתה מבין שהדבר האחרון שאני זוכרת מהתאונה זה הפאקינג פרצוף מזדיין שלך?!״

״א-אני טעיתי לגביך,״ קלואי מגמגמת ומסתכלת על לואי. ״טעיתי לגמרי.״

היא יוצאת בסערה מהחדר ומותירה אותי ואת לואי לבד.

״יופי, עכשיו גם קלואי שונאת אותי.״ הוא נאנח.

״ובצדק!״ אני צועקת.

״לעזאזל, קלייר! מה את רוצה שאני אעשה? עשיתי טעות, אני יודע.. אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. עברו כמעט שבע שנים, כמה זמן את עוד עומדת להחזיק את השנאה הזאת בפנים?״ הוא שואל.

״לנצח, אני מניחה. עד שתמות.״ אני אומרת ברוגז.

״אחלה תשובה. עכשיו אני לא אתפלא אם את מתכננת כבר שנים את הרצח שלי.״ הוא אומר.

״עלית עליי.״ אני אומרת בגלגול עיניים ויוצאת מהחדר גם אני, ולפתע הסחרחורת וכאב הראש חוזרים.

אני חוזרת לחדר שלי, מופתעת לראות את לואי עומד באותה הנקודה שבה עמד קודם.

״אני פשוט אשאר פה ואלך לישון. אין לי יותר מצב רוח למסיבה המזדיינת הזאת.״ אני אומרת בעצבים ונכנסת מתחת לשמיכה הגדולה.

אני מתהפכת לצד אל כיוון הקיר ועוצמת עיניים, מקווה להירדם במהירות ולא לשקוע במחשבות כמו שקורה לי בכל לילה.

אני מרגישה את המיטה שוקעת, ואני מתאפקת חזק שלא לרצוח אותו.

״תעוף. מהפאקינג. מיטה. שלי.״ אני מדגישה כל מילה ומילה.

״אני עייף, קלייר. תני לי לישון.״ הוא אומר ונאנח.

״אני רצינית, שמוק אחד. אף אחד לא עומד לישון במיטה שלי, במיוחד לא אתה. תגיד תודה בכלל שנתתי לך להיכנס לחדר שלי.״ אני אומרת לו.