עד השעה חמש, הבית שלנו כבר ריק מאנשים לא רצויים, ואני סוף כל סוף יכולה להתרווח על הספה בבית הריק והשקט.
אבל פעמון הדלת המזדיין החליט להפריע לי.
״קלואי! תפתחי את הדלת!!!״ אני צורחת.
״אני עסוקה!״ היא צורחת לי בחזרה.
אני רוטנת, בעודי קמה מהספה ומתקדמת אל כיוון הדלת.
כשאני פותחת אותה, לואי עומד בפתח ומחייך אליי.
״אני חושבת שטעית בכתובת או משהו.״ אני אומרת לו.
״כאן גרות קלייר וקלואי מרטין?״ הוא שואל.
״כן.״ אני עונה בגלגול עיניים.
״אז כנראה שלא טעיתי אחרי הכל.״ הוא ממשיך לחייך ונכנס אל תוך הבית.
״אני לא חושבת שמישהו הרשה לך להיכנס.״ אני אומרת לו.
״אני צריך רשות?״ הוא שואל בהרמת גבה.
״מה אתה עושה פה, לואי?״ אני שואלת אותו ומשלבת את ידיי.
״באתי לראות איך את.״ הוא עונה בפשטות.
״איך אני? לא זכור לי שעברתי איזה משהו נוראי בשביל שתבדוק איך אני.״ אני אומרת.
״את מוכנה להרגע, קלייר? סך הכל רציתי לבדוק מה איתך.״ הוא אומר.
״היית פה לפני פחות משעתיים, לואי. מה לעזאזל יכול להשתנות בשעתיים?!״ אני רוטנת.
״לא יודע.״ הוא אומר בפשטות.
״אתה יודע שזה לא יהיה טוב אם קלואי תראה אותך פה, אז באמת עדיף שתעזוב.״ אני אומרת.
״האמת, שבאתי לפה גם בשביל לדבר עם קלואי.״ הוא אומר.
״אני בספק אם היא תסכים לפזול לכיוונך אפילו, אבל אוקיי. תשב על הספה, אני אלך לקרוא לה.״ אני אומרת ועולה לקומה העליונה, דופקת על דלת חדרה של קלואי.
״מה קלייר?״ היא שואלת מבעד לדלת.
״יש פה מישהו שרוצה לדבר איתך.״ אני אומרת לה ודלת החדר נפתחת.
היא עומדת בפתח ועל פניה מבט מסוקרן. ״מי זה?״
אני נאנחת. ״זה לואי. הוא רוצה לדבר איתך.״
״אין לי על מה לדבר איתו.״ היא אומרת ברוגז.
״הוא לא מוכן לעזוב.״ אני אומרת לה.
״קלייר, תעשי לי טובה. אם יש מישהי שאלופה בלגרש אנשים, זו את.״ היא אומרת ומגלגלת עיניים.
״הבן אדם חופר לי, קלואי. פשוט תלכי לדבר איתו. את לא חייבת להיות נחמדה או משהו, פשוט תתנהגי אליו כמו שאני מתנהגת.״ אני אומרת.
היא נאנחת. ״רק עכשיו אני מבינה למה היית ככה כל השנים.״
אני יורדת במדרגות והיא אחריי.
״קלואי.״ לואי מתרומם מהספה כשהוא רואה אותה.
״על מה רצית לדבר?״ היא שואלת אותו בטון מגעיל.
היא למדה ממני כל כך הרבה.
״בבקשה אל תדברי אליי גם ככה. מספיק לי אחת.״ הוא אומר בעצב.
״פשוט תדבר כבר.״ היא אומרת.
״אני יודע שאת כועסת עליי עכשיו. ואם זה מה שיעזור לך לשכוח מכל מה שקרה, אז לא אכפת לי. מצידי תמשיכי לכעוס עליי ולשנוא אותי. אבל בסופו של דבר את חייבת להבין שלא הייתה לי כל כוונה לעשות את זה. את חושבת שסתם התעוררתי בוקר אחד והחלטתי להתנגש במכונית של ההורים שלך? צר לי לבשר לך, אבל לא. אני לא יודע מה אני אוכל עוד לעשות או להגיד בכדי לגרום לך לסלוח לי. זו הייתה טעות, אני יודע. אבל כמו כל בן אדם, גם אני יכול לעשות טעויות. הייתי אז צעיר והראש שלי לא היה מספיק בוגר בכדי להבין. אני מצטער, אני באמת באמת מצטער.״ דמעה בודדה זולגת במורד פניו של לואי, ולרגע אחד, ממש לשבריר שנייה אחת, אני מרגישה רע בשבילו.
קלואי לא מגיבה, וכך גם אני. השקט עוטף ומשתק אותנו.
״א-אני חושב שעדיף שאני אלך.״ לואי לוחש ומתקדם אל כיוון הדלת.
״חכה,״ קלואי אומרת לבסוף והוא ממהר להסתובב. נו באמת, אל תגידו לי שהיא סלחה לו כזה מהר.
״שלא תעז להראות יותר את הפרצוף המכוער שלך בבית שלנו.״ היא אומרת לבסוף. אוקיי, לזה לא ציפיתי.
הוא מהנהן, פותח את הדלת ויוצא. אני ממשיכה לשתוק, אין לי כל כך מה לומר אחרי מה שקרה.
״קלייר?״ קלואי קוראת בשמי.
״כן?״
״בפעם הבאה, אל תכניסי אותו.״
אני יודעת שהפרק קצר, זה בגלל שהייתי במחסום כתיבה נוראי. אני מצטערת שלא העלתי פרק הרבה זמן ושלקח לי הרבה זמן לעלות גם את הפרקים הקודמים. אני מבטיחה להשתדל❤
YOU ARE READING
Asshole ➢ Louis Tomlinson
Fanfictionקלייר מרטין היא האדם הכי אנטי חברתי שאי פעם תפגשו. היא שונאת כל אחד. ברצינות, כל אחד. האדם היחיד שהיא מעריכה ונותנת לו את הכבוד שמגיע לו היא אחותה התאומה, קלואי. למרות עצם היותן תאומות, הן אינן זהות כלל. שלא כמו קלייר, קלואי היא בחורה כריזמטית וה...
