עד כמה שניסיתי למצוא לעצמי עבודה שתמצא חן בעיניי, מעולם לא הצלחתי.
אצל קלואי זה פשוט. היא מלצרית.
יש לה את הכריזמה, את היופי ואת המתיקות שלה.
היא נחמדה, ומרבה לחייך כל הזמן.
אני? אני משתדלת כמה שיותר להתרחק ממקומות שסביר להניח שיהיו בהם אנשים.
בחיים לא הייתי רוצה להיות מלצרית.
כל הזמן להתנהג נחמד לאנשים, גם אם הם מעצבנים ומגיע להם איזה אגרוף או שניים, צריך להיות נחמד אליהם.
איך לעזאזל אפשר לשרוד יום שלם ולהתנהג ככה?
ועוד עצם המחשבה שאתה צריך לשרת אותם? חה.
אני זוכרת שפעם אחת ניסיתי לעבוד בחנות ספרים. בגלל ש.. טוב. אני אוהבת לקרוא ספרים.
אז החלטתי שאם כבר אני רוצה לעבוד, אז כדאי לעבוד במשהו שאוהבים.
בעלת החנות נתנה לי לעבוד בחנות למשך יום אחד.
ונחשו מה? פיטרו אותי.
כי מסתבר שלעבוד בחנות ספרים זה לא לשבת כל היום ולקרוא ספרים בחנות, אלא צריך ממש לדבר עם אנשים ולעזור להם.
למה שאעשה את זה, לעזאזל?
מה כל כך קשה לכם, אנשים עילגים חסרי יכולת, למצוא את הספר שלכם בעצמכם?
מדוע אני, בחורה בת 22, אמורה להתאמץ במציאת ספר שלא מיועד לי, אלא לכם?
מאז היום הזה, די וויתרתי על הרעיון של למצוא עבודה.
החלטתי שעדיף לי פשוט להישאר בבית, ללמוד, לאכול ולבזבז את הכסף שההורים שלנו השאירו לנו.
כנראה שאני מיוחדת מדי בכדי שתהיה עבודה שתתאים לי.
--
סוף השבוע נגמר מהר, והחזרה ללימודים רק גרמה לי לחשוב איזו טעות זו הייתה ללכת ללמוד באוניברסיטה.
טוב, נתנחם בעצם העובדה שנשארה לי רק שנה ללמוד עד לתואר הראשון שלי.
כשהשיעור נגמר, אני אוספת במהירות את חפציי וממהרת לצאת מאולם ההרצאות.
אני מגיעה אל המקום האהוב עליי בקמפוס. חצר ענקית מלאת דשא וכמה עצים מוצלים.
אני מתיישבת על אחד הספסלים הנמצאים שם, מניחה את רגלי הימנית על השמאלית ופותחת את הרוכסן של התיק השחור שלי.
ידי משוטטת בתיק במהירות, עד שאני מוצאת את מה שחיפשתי.
חפיסת סיגריות של מרלבורו.
אני מוציאה יחידה אחת ושמה אותה בין שפתיי, מוציאה גם את המצית ומדליקה אותה.
אני שואפת את החומר הרעיל אך הממכר אל ראותיי ולאחר מכן רואה איך העשן מתאסף סביבי.
״ידעתי שאמצא אותך פה.״
אני שומעת קול מאחוריי.
אני מסתובבת ורואה את הארי. מה לעזאזל הוא רוצה?
״אתה די נכנס לטריטוריה שלי.״ אני אומרת ברוגז כאשר הוא מתיישב לצידי על הספסל.
״מצטער, לרגע שכחתי שאת כזאת.״ הוא אומר בגיחוך.
אני מביטה בו במבט רצחני.
״תרגעי, תרגעי,״ הוא אומר ומרים את ידיו כחף מפשע. ״שלא תרצחי אותי או משהו.״
״זו גם אפשרות.״ אני עונה. ״או, שפשוט תעוף מפה לפני שייגרם לך נזק אמיתי.״
״למה את ככה? אני סך הכל רוצה לדבר.״ הוא אומר במבט רציני.
״אין לי על מה לדבר איתך.״ אני קובעת.
״קדימה, קלייר. היינו החברים הכי טובים פעם,״ הוא מזכיר לי.
״פעם.״ אני מדגישה את המילה.
״מה השתנה כל כך?״ הוא שואל.
״הכל בערך, הארי. הכל.״ אני עונה לו וזורקת את הסיגריה על הרצפה, דורכת עליה עם העקב של המגף השחור שלי.
״אני מתגעגע לזה שהיינו החברים הכי טובים.״ הוא ממשיך.
״לא, אתה לא.״ אני קובעת. ״וחוץ מזה, היינו בני שש עשרה בערך כשהפסקנו לדבר. זה קרה לפני, כמה? שש שנים?״
״אני יודע. אבל אני מכיר אותך מאז שנולדת, אני רוצה לדעת מה גרם לך להפסיק לדבר איתי.״ הוא אומר.
״עכשיו? אתה נזכר בזה עכשיו?״ אני שואלת וגיחוך נפלט מבין שפתיי.
״אני פשוט לא ידעתי איך לפנות אלייך, קלייר. באותו היום שהתקשרתי אלייך שתבואי לעזור לקלואי? לא היה לי מושג שבאמת תעני. ועצם העובדה שענית, גרמה לי לחשוב שאולי כן יש סיכוי.״ הוא אומר ונאנח.
״עניתי לך מהסיבה הפשוטה שידעתי שזה יהיה קשור איכשהו לאחותי.״ אני עונה.
הוא נאנח פעם נוספת.
״אני מבין. אם אי פעם תצטרכי משהו, אני פה.״ הוא אומר וקם על רגליו, בדיוק כשאני מתחילה לצחוק בקול רם בסרקסטיות.
״אוי, המשפט הזה כל כך נדוש, אתה יודע? כאילו, תמיד אומרים את זה למישהו שמרחמים עליו.״ אני אומרת וממשיכה לצחוק.
״קלייר, אני לא מרח-״
״תעצור. אני לא עומדת לבזבז את הזמן שלי בלהקשיב לזיוני השכל שעומדים לצאת לך מהפה כרגע. פשוט, תלך מפה. ואל תפנה אליי יותר, במיוחד כשאני באמצע הסיגריה.״ אני אומרת באכזריות וכל מה שהוא עושה זה להנהן ולעזוב בצעדים איטיים.
חרא. שילמד בפעם הבאה לא להפריע לי.
YOU ARE READING
Asshole ➢ Louis Tomlinson
Fanficקלייר מרטין היא האדם הכי אנטי חברתי שאי פעם תפגשו. היא שונאת כל אחד. ברצינות, כל אחד. האדם היחיד שהיא מעריכה ונותנת לו את הכבוד שמגיע לו היא אחותה התאומה, קלואי. למרות עצם היותן תאומות, הן אינן זהות כלל. שלא כמו קלייר, קלואי היא בחורה כריזמטית וה...
