צ'יזבטים

איש הפסטל

תחשיבו את זה בתור אזהרה. אם אי פעם זה יקרה לכם ברגע של חולשה, כמו שזה קרה לי לפני כל כך הרבה שנים, תגידו לא לאיש הפסטל. לא משנה כמה אתם אוהבים את האיש שהוא הבטיח לעזור לו, זה לא שווה את מה שהוא רוצה בחזרה. כשאני אומר לכם את זה אני מקווה שלא תעשו את אותה טעות שאני עשיתי באותו לילה חורפי וקר, כשרכנתי מעל גופו הגוסס של אבי בסלון.

זו הייתה שנת 1997 כשפגשתי לראשונה את היצור ולא עבר יום מאז שפניו הנוראיות לא רדפו את המחשבות שלי. הייתי בגיל העשרה באותם שנים, אבל אני חושב שבאותו ערב הילדות שלי נהרסה - נקטעה ונהרסה על ידי יצור שטני עם עור תכלת חיוור.

אפילו שזה קרה לפני שנים, אני זוכר את אותו הערב במדוייקות מפתיעה. אני יכול להגיד לכם מה לבשנו אני ואבי, מה היו התוספות של הפיצה שאכלנו, אפילו את מצב הנקודות של משחק הכדורגל ששידרו בטלוויזיה.

זה היה בסביבות זמן המחצית כשהדיבור של אבא שלי החל להיחלש והוא התבלבל במילים שלו, מה שהיה מוזר מפני שראיתי אותו שותה רק בקבוק בירה אחד מאז תחילת המשחק. אפילו יותר מוזר זה העובדה שראיתי אותו שותה חבילה של שישה בקבוקי בירה בלי אפילו טיפת סחרחורת, אז לא הבנתי איך בקבוק אחד גורם לאפקט כל כך קיצוני עליו.

הבנתי שזה לא היה האלכוהול כשחצי מגופו איבד תחושה והוא נפל מהספה. שאלתי אותו אם הוא בסדר, אבל עכשיו המילים שלו הפכו לבלתי מובנות. לקחתי את הטלפון מהשולחן במטבח והתקשרתי למשטרה.

"משטרה שלום, במה אפשר לעזור?"

"א-אני חושב שלאבא שלי יש התקף לב." המחשבה קפצה למוחי שניה לפני שענו.

"בסדר, יש לנו את הכתובת שלכם. האמבולנס בדרך, הוא אמור להיות אצלכם בכל רגע. אבא שלך עדיין בהכרה?"

"כן, הוא בהכרה, אבל אני לא יכול להבין אותו." מילים לא מובנות וצלילים יצאו מפיו של אבי. פחדתי. הוא כל מה שהיה לי. אמא שלי מתה כשהייתי תינוק אז אף פעם לא הייתה לי ההזדמנות להכיר אותה, אבל אבא שלי תמיד היה שם בשבילי - הוא עשה את העבודה של שני ההורים. אם אני אאבד אותו אני אהיה לגמרי לבד.

"זה רגיל בהתקפי לב. מה שחשוב זה שהוא ער-" ולא שמעתי את ההמשך כי הפלתי את הטלפון.

זה היה אחד הרגעים שבהם הכל נבלע לרקע והכל נעשה שקט. משחק הכדורגל בטלוויזיה, השוטרת נותנת לי הוראות בטלפון, אפילו הצלילים שנפלטו מפיו של אבי הפכו כולם לשקט - נספגו לתוך האוויר כשאיבדתי את החושים לסביבה שלי. כל מה שהתמקדתי בו עכשיו היה דבר אחד. היצור הנוראי שעמד במטבח וצפה באבי ובי עם חיוך עקום ומכוער מרוך על פניו.

הראש שלו בקושי נגע בתקרת ה3.5 מטרים של המטבח כשהוא נשען מצד לצד, כמו ילד שמחכה בעצבנות בכיתה ביום האחרון של בית הספר כדי לשמוע את הצלצול שיסמן את חופשת הקיץ שלו. עורו בגוון התכלת החיוור כיסה את כל גופו, מראשו של היצור כל הדרך למטה לרגליו המטונפות, שנראו מקומטות ויבשות כמו עור שהשאירו אותו בשמש ימים שלמים. תלוי מגופו הארוך והדק היה שקיק עור חום עם כתמים שנראו בצורה חשודה  כמו כתמי דם שהתייבשו מלפני שנים.