החברה הכי טובה שלי

פרק 9

אחרי שבוע מאוד מעייף ומתיש, של דיכאון עצבים לחץ וכמובן בית ספר (לא נשכח מבחן במתמטיקה 5 יחל:( החיים הרעים) הנה הפרק שלכן!

אני ממש אוהבת את הפרק הזה משום מה, מקווה שגם אתן תאהבו. בהבטחה שלי שיש בו משהו ש.. שלא יודעת. תקראו אתם ותגידו לי.

מה שכן, שוב אל תתעצבנו עלי על איך שסיימתי את הפרק!

~~

התעוררתי, פוקח את עיניי ומגלה את הנוף של אנגליה מהחלון שלי.

התעשתתי על עצמי ונזכרתי בכל מאורעות אתמול, ולכן חיוך חצי חיוך עלה על פניי.

צחצחתי את שיניי ושטפתי פנים ואז חזרתי אל החדר, מגלה כי השעה היא עשר וחצי בבוקר ועוד כחצי שעה נסגר החדר אוכל לארוחת בוקר.

אז בפוקס התעוררתי בזמן. הרי ארוחת בוקר היא הארוחה הכי חשובה של היום, לא?

לקחתי את הטלפון שלי, מגלה שלא קיבלתי שום הודעה או שיחה מנעמי, גורם לליבי לצביטה קטנה וכלל לא נעימה.

אני מאוכזב מכך, אבל אני יודע שאין לי על מה.
איך אני אמור לצפות ממנה להתקשר אליי ולדבר איתי? אני הגעתי אליה ככה לאמצע החיים שלה, כאילו כלום לא קרה, ואני מצפה שהכל יהיה בסדר ישר ושהיא תקפוץ אל זרועותיי? כן, זה נשמע כמו חלום שהלוואי והיה מתגשם, אך מכיוון שזה לא חלום אלא מציאות, זה לא קורה.

ירדתי למטה, כמובן לאחר שאני נועל את נעליי ולובש את חולצתי ומכנסי והולך אל חדר האוכל.

אותה פקידת הלובי מאתמול הייתה הפעם בקבלת האורחים לחדר האוכל, ישירות שעיניה התלכדו בעיני, החיוך הפלרטטני והשובבי חזר על פניה.

"בוקר טוב." אמרה במבטא הבריטי המקסים שלה.

"בוקר אור." השבתי לה, גורם לעיניה להיות מוארות עוד יותר.

״כנס, יש שולחן שנותר עבורך. מה קרה, התעוררת מאוחר?" ניסתה ליצור איתי שיחה, אך הדבר היחיד שעניין אותי היה לאכול מהר ולנסות לתפוס את נעמי לפני שהיא הולכת לאנשהו.

״כן, אז אני הלכתי לאכול, ביי שיהיה יום טוב." חייכתי בנימוס וניסיתי להתנהג בצורה שהיא לא תראה שאין לי כוח אליה בכלל.