חודשיים וחצי בהונגריה

בעיות.

לקפה בשדה התעופה היה טעם מגעיל.

הוא לא היה חזק. הוא לא היה מתוק. הוא היה... מטוסי. 

פשוט מגעיל. חרא טהור, היימיש חשב, בעודו לוקח עוד לגימה ארוכה ומעווה את פניו מיד.

אלוהים, יש לי בעיות.

הבעיות שלו רק התחילו באיך שהמשיך לשתות את הקפה בחצי פאונד למרות שהיה לו הטעם של צמיג נוזלי. הטיסה שלו- הטיסה שלא רצה לעלות עליה מלכתחילה- התעכבה בשעתיים. מה לעזאזל מיוחד בטיסה מבריטניה להונגריה, אם היא לא קצרה? זה לא הדבר הטוב היחיד לגביה? זה לא הדבר הטוב ביחיד באירופה, באופן כללי?

אתה מגזים, הוא הזכיר לעצמו כדי לקטוע את ההיסחפות- וכמה זה קשה, לעצור מישהו כשהוא התחיל להתלהט על הדבר שמכעיס אותו. גם אם זה רק בתוך הראש שלו. איך הלך הציטוט הזה של דמבלדור?

וזו הייתה עוד בעיה. איך שהוא הגזים. הוא ידע שהדיכאון היה מחלה- בדיוק כמו צינון, או נניח, אבולה- אבל איכשהו, הייתה לו ההרגשה שאם לא הייתה לו הנטייה המובהקת הזו להגזים, הדיכאון לא היה ממהר להגיע ומתעקש להישאר.

אבולה? באמת?

לא שזה שינה משהו. לא שהמחשבות שלו שינו משהו. אבל אולי הן ישנו משהו, אם הוא יצליח לתעל אותן אל דף, לשם שינוי. הוא הבטיח לנייג'ל, העורך המשני של "הפלנטה היום", שיר חדש עד יום רביעי, ויום רביעי נגמר לפני- היימיש העיף מבט בשעון היד היקר שההורים שלו באמת לא היו צריכים לקנות לו- שעתיים ועשרים ושבע דקות. 

הפלנטה היום זה שם ממש יומרני לעיתון מקומי. היי, אולי אם אמכור את השעון באיביי, אני אוכל לקנות מדיח חדש. 

זה היה מגוחך. צורת החשיבה שלו, ואיך שרוב האנשים בגילו היו מוכרים שעון כדי לקנות חשיש, והוא מפנטז בלילות הקרים על מדיח.

למען האמת, זה יכול לחסוך לי המון זמן, ולעשות כלים הופך אותי ליותר דיכאוני מבדרך כלל. לעזאזל, הוא ידע שדיכאון לא באמת עובד ככה. הוא ידע שהדיאלוגים הפנימיים האלה נועדו למשוך זמן, כדי שלא יצטרך להתמודד עם העובדה שעברו יותר משבועיים מאז שכתב את השיר האחרון שלו- וזה די בעייתי, בשביל משורר שעובד בשביל עיתון מקומי יומרני. עיתון מקומי יומרני שללא ספק יפטר אותי אם לא אגיש שיר. 

הוא שלף מחברת בכריכה קשה מתיק הצד שלו, שלא היה נשי בכלל לטעמו, ופתח אותה בעמוד אקראי. זה היה כל כך לא היימישי מצידו- לעזאזל, הוא מיספר את העמודים- אבל כל מחשבה שנייה שהיה מקדיש לעניין נעלמה אחרי הקפה בחצי פאונד. הקפה בחצי פאונד שכעת קם כדי לזרוק לפח הקרוב, כי בכנות, זה לא היה שווה את זה. 

הוא הביט מסביבו, מותח את חוט השדרה שלו בשרידים של עייפות שהקפה עוד לא הבריח. ייאמר לזכותו של שדה התעופה שהוא היה שוקק חיים במהלך כל שעות היממה. כמו מעין מועדון, רק עם פחות שיכורים ויותר מזוודות. מחלון הטרמינל הגדול היימיש הביט במטוס נוחת. הטיסה שלו הייתה אמורה לנחות בסביבות חמש בבוקר, ולאפשר להיימיש להגיע אל ביתה של דודה זופיה בשבע לכל היותר. הוא לא ידע מה יקרה עכשיו- יש טעם להודיע לה לאכול ארוחת בוקר בלעדיו?

שיר. אתה צריך לכתוב שיר, היימיש.

אה, כן. השיר. הוא ניגש מיד אל המחברת ושלף את עט הפיילוט השחור שתקע בתוך הספירלה שלה, כי הייתה לו הנטייה המרגיזה לאבד עטים. מרגיזה בעיקר את ההורים שלו, כי הם התעקשו שישתמש בעטים נובעים שהיו, אמ, יקרים יותר.

בעיות בעיות בעיות,

אף אחת לא באמת משנה שום דבר.

בעיות בעיות בעיות,

כי קשה להודות שזהו, נגמר,

אין לזה טעם, לכל השטויות , 

שנקראות- בדיוק- החיים

כי יש רק בעיות ורק טעויות

ואחרי גן חובה, נגמרו הרגעים הטובים.

,הטיסה שלי התעכבה

,לא שהיא הייתה טובה

ומי אוהב טיסות לילה?

והבעיות לא נגמרות

ואין סוף לצרות

והשיר הזה חסר כל נקודה אני רוצה למות למה אני טס בכלל לבודפשט איך זה יעזור לי להחלים ממשהו שאי אפשר להחלים ממנו בשום צורה למה ההורים שלי חייבים להיות כאלה.

אוקיי, אני לא יכול להגיש את השיר הזה. הוא לא יכל שלא לתהות אם נייג'ל ישים לב אם יגיש שיר ישן- זו הייתה האפשרות הטובה ביותר שלו כרגע. הם יכולים לתבוע אותו על משהו כזה? הוא היה משוכנע למדי שכן.

הטיסה הגיעה לפני ששם לב- זה לא היה נורא כל כך, לחכות, בסופו של דבר. יצא לו מזה... שיר חסר ערך לחלוטין וקפה שאולי ואולי לא יגרום לו לקלקול קיבה. המושב שלו, תודה לכל מי שכנראה לא נמצא למעלה, היה צמוד לחלון, והאישה הדקיקה והרצינית שישבה לידו עלעלה בכמה מגזינים והניחה לו לנפשו. 

הוא ציפה לישון במטוס, אבל כעת, הרעיון נשמע לו כמעט מגוחך. האווירה הייתה פשוט תוססת מדי, והשמש כבר זרחה. את שעות השינה החסרות הוא ישלים כבר אחר כך, וגם אם לא, הוא תמיד יכול למצוא קפה איכותי יותר. במקום זאת, הוא השעין את מצחו כנגד החלון והשקיף אל שכבת העננים הדקה והצמר-גפנית שעיטרה את שמי הבוקר הבהירים. הם עפו מעל יבשה שוב- תהליך הנחיתה בטח יתחיל בקרוב- והיימיש הביט באגמים ובשדות. מלמעלה אי אפשר היה לראות את הבתים, בטח שלא את המכוניות, בטח שלא את האנשים, ובטח שלא את הבעיות שלהם. 

הוא אומנם הרבה לכתוב עליהן, אבל אם אי אפשר היה לראות את הבעיות שלו מהמטוס, אולי הן לא היו גדולות כל כך.

בפעם הראשונה מאז ששמע עליה, היימיש הרגיש אופטימי בנוגע לחופשה שלו בבודפשט.