חודשיים וחצי בהונגריה

צלקת מהעציץ

(היי לכולם!! השעה כרגע היא 03:29, ותהיה יותר מאוחרת כשאעלה את הפרק. אני לא מצליחה להירדם. חשבתי שלכתוב על שני אלה יעזור, וגם אם לא, זה תמיד נחמד. מתנצלת על כל טמטום או הטרדה בפרק שנובעים מחוסר שינה או סתם בגלל סוג האדם שאני!! D: )
...

"הדודה שלך נשמעת פשוט מדהימה. אני לא מבין על מה אתה מתלונן", אלכס הדסון אמר, והיימיש יישר את משקפיו העגולות על גשר אפו. הוא ניסה להקשיב לאלכס, אבל הוא גם ניסה לראות את התלתלים הפרועים שלו כיותר מגוש מטושטש, במקביל. הבחור הגבוה שישב, נינוח, בכיסא מולו, לבש גופייה אפורה של להקה כלשהי, כמו בשדה התעופה. היא הייתה רפויה על חזו, כיאה לבחור שרוכי שכזה, ומקוצצת בצורה לא שווה באיזור השרוול; היימיש חשד שזו הייתה פעם טי-שירט שאלכס התעלל בה עם זוג מספריים.
אלכס הדסון לבש גם ג'ינס משופשף בצבע בורדו, נעלי וואנס שחורות, גבס על ידו השמאלית ואת ההבעה הפלרטטנית ביותר שהיימיש קיבל מעודו מבחור אחר.
"אני לא מתלונן עלייה- היא מקסימה. אני מתלונן על ההורים שלי. אני מתחיל לחשוב שאתה לא מקשיב, אלכס." הוא שילב את ידיו על חזו, מנסה לזייף הבעה נפגעת (שלא תהיה מוצלחת יותר מדי, כי הוא לא חס וחלילה רוצה שאלכס יחשוב שבאמת אכפת לו).
אלכס רכן מעט קדימה, כך שצווארון הגופייה הרפוייה שלו כמעט שפשף את כוס הרוזה שלו, שעמדה בגאון לצד צלחת הפרנץ' טוסט שלו. האם הכל שלו במקום הזה? היימיש עדיין לא הצליח להאמין שאלכס שכנע אותו לאכול ביחד בראנץ'. בראנץ' זה להיפסטרים-בכאילו שאוהבים לשתות יין לארוחת בוקר ואז לדלג על ארוחת הצהריים. היפסטרים שהם לא היימיש. למרות ש, כשחשב על זה בעודו מעיף מבט בכוס הרוזה האדמדמה שלו עצמו, דילוג על ארוחות והשתכרות היו שני דברים שהוא הצטיין בהם. "אם אני לא מקשיב, זה רק בגלל ש-"
"הרוזה הזה ממש נחמד, אתה לא חושב?" היימיש שאל בפתאומיות, קולו מתרומם בצורה מגוחכת. הוא לא היה בטוח שהוא רוצה שאלכס יסיים את המשפט; לא עם החיוך הזה.
"נחמד זו מילה מדוייקת. טעמתי טובים יותר", אלכס משך בכתפיו, "אבל כן, הוא לא רע בכלל. אם כי, אני חייב להודות שלא נראית לי הטיפוס ששותה יין."
"ואתה כן?"
"מתוך נימוס, בפגישות עבודה, בדרך כלל", אלכס משך בכתפיו בשנית. "אבל הם תמיד קונים יינות יקרים בצורה לא מוצדקת. קרול ואני תמיד קנינו יינות בחמישה פאונד מהכלבו והשתמשנו בו לבישול, וזה היה מספיק טוב. הממ, היא השתמשה בו לבישול. אני הסתכלתי מהצד... לפעמים."
"וקרול היא?" היימיש שאל, אם כי הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לדעת. פגישות העבודה של אלכס נשמעו חשודות גם ככה.
"האקסית שלי." אלכס ענה בקלילות, ונשמע כאילו לא כל כך אכפת לו. מערכת יחסים ישנה, היימיש הניח. "אקסית בלשון עבר. נגמר. פעם."
"הו", היימיש הצליח לענות, משתדל לא לקמט את מצחו בצורה בולטת במיוחד. יכול להיות שהוא פירש את מסריו של אלכס בצורה שגויה? יכול להיות שהבחור הידידותי-בצורה-מוגזמת ומחייך-בצורה-פלרטטנית שיצא איתו לבראנץ' הוא בעצם סטרייט? "אז הייתם זוג הטרוסקסואלי סטריאוטיפי כזה? היא בישלה ואתה תיקנת את המכונית?"
"משהו כזה", אלכס צחק, "רק שהיא בישלה כי אני לא יודע לבשל בלי לשרוף כלום, ואני לא תיקנתי את האופנוע שהיה פעם, אלא קלקלתי אותו. אני מניח שאני ממש טוב בלהרוס דברים, הא? כולל את האטרקטיביות שלי, מסתבר..."
רגע, הוא מנסה להיות אטרקטיבי? היימיש היה מבולבל. "היו לך הרבה חברות?"
"לא ממש; אני וקרול היינו ככה כבר כמה שנים. נדמה לי שהייתה לי חברה אחת לפנייה, ופעם החלטנו שאנחנו במערכת יחסים פתוחה לחודש, אז הרשיתי לעצמי להכיר חבר. ואז היא גילתה וזרקה עליי עציץ. אני לא מבין, זה לא אמור להיות כל הקטע של מערכות יחסים פתוחות?" אלכס דיבר מהר, ובלי לנשום בין מילה למילה. "לפרוטוקול, גם אני לא הייתי מרוצה מזה, אבל היא זו שהציעה את הרעיון."
אז הוא בעניין של בנות. אבל גם של בנים. אני בן. אבל האם הוא מנסה לרמוז לי שהוא בעניין שלי? "אז... יש לך צלקת? מהעציץ?" היימיש מצא את עצמו שואל, מגרד את עורפו במבוכה.
"כן, ממש כאן. אני חייב להודות שהיא צלפית די מוכשרת. או שאומרים צלפת?" אלכס הירהר בעודו מרים תלתל סורר ממש מעל אוזנו הימנית, כדי לחשוף קו קטן ולבן שנמתח על עורו.
"וואו, אלה תפרים? ממש רצינית, הבחורה שלך. כלומר, הבחורה שלך לשעבר."
"אני רגיל לדברים כאלה, שכחת?" אלכס הצביע על ידו המגובסת. "בכל מקרה, דיברנו על ההורים שלך. אני שונא להסיט את תשומת הלב אליי, אבל יש לי נטייה לעשות את זה, וקיבלתי את הרושם שאתה לא אוהב לדבר על עצמך במיוחד, אז אתה לא מעיר על זה כלום, ואני סתם ממשיך לברבר."
"אני לא עד כדי כך מעניין", הפעם היה זה תורו של היימיש למשוך בכתפיו. לאלכס היו אינסוף חוויות אקסטרימיות לספר עליהן ואקסית שזרקה עליו עציץ ועבודה מסתורית. להיימיש היו דיכאון קליני ודודה משעשעת.
אלכס נופף בידו הבריאה בביטול. "כן, בטח. אתה כותב שירים לפרנסתך; אמורים להיות לך המון דברים להגיד."
"אני לא בטוח שאפשר לקרוא לזה פרנסה..." היימיש מלמל. "אבל היוגורט שלי ממש נחמד, אני חושב שהוא מחלב עזים. אתה רוצה לטעום?"
"אתה תמיד משנה את הנושא לאוכל כשואלים אותך שאלות שגורמות לך להרגיש לא בנוח?" הוא עושה את זה שוב. אלכס נשען קדימה בשנית.
"אל תענה על השאלה שלי בשאלה", היימיש גיחך.
הניצוץ בעיניו של אלכס היה אמור להוות אזהרה מראש עבור היימיש, אבל כשהמילים יצאו מפיו של אלכס, הן תפסו אותו לא מוכן. "אתה מוצא חן בעיניי, היימיש."
"היוגורט הזה מוצא חן בעיניי..." היימיש מצא את עצמו ממלמל שוב. הוא כחכח בגרונו. "תראה, אלכס, אתה נחמד. מאוד. אני בהחלט לא רואה אותך יותר כגנב המזוודות משדה התעופה, אם כי אני בהחלט מבין את החברה לשעבר שלך שזרקה עלייך עציץ." הוא השחיל בין המילים חיוך, רק כדי שאלכס לא ייפגע. זה הרגיש לו לא טבעי. "אבל אני ממש גרוע במערכות יחסים. מכל סוג. אני פשוט כל כך לא במצב לזה, לפחות לא כרגע- ואולי קיבלת ממני מסר לא נכון כשהתקשרתי, אבל האמת היא שאני לא ממש מכיר אף אחד כאן חוץ מדודה שלי, ואולי הבן המסטול שלה, וחשבתי שיהיה נחמד לנסות לגלות את הקסם המאוד מאוד חבוי של בודפשט עם עוד מישהו, אבל אם לא תרצה יותר להתראות אני אבין..." עד שאלכס חייך, היימיש לא הבין שהחזיק את נשמתו; הוא שחרר אותה בחדות, משפיל מבט אל היוגורט והפירות שבצלחתו. הוא הרגיש פתטי על שדיבר בצורה כזו אל אלכס הדסון; חלש.
"מרגיש טוב לשחרר את זה, הא?" אלכס שאל, עדיין מחייך, והיימיש הנהן בעדינות. "תראה, היימיש, גם אני גרוע במערכות יחסים. כל העניין עם קרול? זה נגמר לפני שבוע וחצי, בגלל שהצעתי לה נישואין כשהייתי שיכור והתחרטתי. יש לי נטייה מגונה למהר אל תוך הדברים האלה, אבל אני מניח שמישהו להסתובב איתו בבודפשט יהיה נחמד..." החיוך שלו היה עקום, ומלווה בשתי גבות שהתרוממו. "היילי ורולנד לא ממש נחשבים. הם פחות או יותר מתנהגים כמו ההורים הזמניים שלי."
היימיש הנהן. הוא לא ידע איך להגיב, אך שמח מהאופן שבו קיבל אלכס את הווידוי המפתיע. זה היה הדבר הנחמד לגבי אלכס הדסון, עם כמה שהיה מעצבן; תמיד יהיה לו משהו הזוי יותר להגיד.
"אני יכול לפחות לקבל נשיקת לילה טוב?" הוא שאל את היימיש כשנפרדו בכניסה לבניין של זופיה.
"השעה 13:30, אלכס", היימיש ענה בשעשוע.
"טוב, אי אפשר שלא להעריך את התושייה שלי. אז נדבר?"
היימיש ניסה לעטות את פרצוף הבוחן-באודישן הכי מוצלח שלו. "אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אלייך."
"תודה, היימישים! נתראה!" הוא קרא, מתרחק, והיימיש לא יכל שלא לפרוץ בצחוק. אלכס הדסון, בצורה לא מפתיעה, פיספס את הנקודה.
אבל לפחות הוא לא היה לגמרי לבד.