חודשיים וחצי בהונגריה

קצת שלווה

זופיה גרה בבניין אירופאי מיושן טיפוסי ויפה, בצבע אפור. היימיש זיהה את סגנון הבנייה מלונדון, אבל גם מערים גדולות אחרות ברחבי היבשת. כשדפק על דלת דירתה, היימיש הבין לראשונה כמה מרופט הרגיש אחרי הטיסה, וכמה תשוש היה. המזוודה האפורה הנכונה הייתה נתונה בידו, ובנקודה כלשהי במהלך נסיעת המונית הוא הסיר את הצעיף שלו. הוא היה מטושטש מכדי לזכור אם זה קרה לפני או אחרי שאלכס העיר שעם המשקפיים, הצעיף והעור החיוור שלו, הוא נראה כמו איש שלג היפסטר. כעת הוא היה תלוי על ידית המזוודה שלו כמו דגל מלנכולי במיוחד.

 זופיה התנפלה עליו בחיבוק. היא התבגרה מאז שראה אותה לאחרונה (או שאולי, חשב, מעל גיל ארבעים   המילה המתאימה היא הזדקנה), וקמטים חדשים נחקקו על מצחה ומצידי עינייה ושפתייה, אך חיוכה היה קורן ושיערה כתמתם-ערמוני כפי שזכר אותם. "היימיש!" היא קראה, מבטא הונגרי כבד משחק עם הגיית השם ההו-כה-בריטי. "כל כך טוב לראות אותך! אני מצטערת שלא הצלחתי להגיע קודם." למרות שהמבטא הכריח את היימיש להקשיב טוב במיוחד כדי להבין את דודתו, האנגלית שלה הייתה נהדרת. 

"זה בסדר, הכל בסדר", הוא הרגיע אותה. "הטיסה שלי גם ככה התעכבה. השארתי לך הודעה." 

"שמעתי אותה", אשרה זופיה. "אתה בטח גווע ברעב! מה אני יכולה להביא לך?"

הוא באמת היה רעב. אבל ההרגשה המרופטת והמגעילה כמו חפרה בורות בתוך עורו. "אני יכול להתקלח קודם?"

"אז מה קרה לבן שלך?" היימיש שאל, מרים מזלג הנושא חתיכת מלפפון אל פיו. הוא הרגיש רענן יותר אחרי שהחליף את הג'ינס והסוודר המלוכלכים שלבש ב, טוב, ג'ינס וסוודר אחרים. מעל לכיור של זופיה היה חלון גדול במיוחד, ששטף את המטבח כולו באור שמש.
"הו, אתה מכיר את פרקו", האישה המבוגרת ענתה בשלווה. "הוא אוהב לחיות. הוא נתקע בלי כסף אחרי מסיבה עם החברים שלו, וחיכה שלוש שעות בתחנת דלק כדי לא להעיר אותי", היא נענעה את ראשה באי שקט. "ילד טיפשון. לא יעזור כלום, הוא עדיין ילד בשבילי."
היימיש לא בדיוק הכיר את פרקו. הוא פגש אותו בפעם האחרונה כשהיה בן חמש עשרה- פרקו היה מבוגר בשנה או שנתיים יותר, מחוצ'קן להחריד ודובר אנגלית רעועה שהסתכמה ב"כלב" ו-"ציצים". אולי הוא באמת לא היה רחוק במיוחד מלהיות ילד, אם הוא נתקע בלי כסף בתחנות דלק באמצע השבוע.

"הממ", היימיש ענה, בהיעדר תגובה טובה יותר.
"אז מה חשבת לעשות בעיר?" שאלה זופיה בחיוך עדין. "חודשיים וחצי הם הרבה זמן."
"אני לא יודע", היימיש ענה. "לנסות לחיות את החיים שלי באופן רגיל? זה לא בדיוק יבריח את הדיכאון, הא? מצד שני, שום דבר כאן לא באמת יבריח את הדיכאון." הוא גיחך במרירות. זופיה הצמידה את שפתייה. אולי היא לא ציפתה שהיימיש יתייחס לפיל הקטן בחדר תוך זמן כל כך קצר. "תראי, אני לא יודע מה ההורים שלי אמרו לך", הוא הוסיף, "אבל זו לא האחריות שלך לעזור לי להחלים, או משהו בסגנון. אני לא באמת מצפה שזה יקרה."
"זה תלוי אך ורק בך, היימיש", היא ענתה בעדינות. היימיש לא לגמרי הבין למה היא מתכוונת; הוא קיווה שזה אומר שהיא לא תציק לו בנושא. "אתה מכיר מישהו בעיר?"
"לא." היימיש אמר. "זאת אומרת, פגשתי מישהו בשדה התעופה. מנותק לגמרי. הוא לקח את המזוודה שלי ואפילו לא פתח אותה כדי לבדוק אם היא שייכת לו. והוא מדבר הרבה."
"מבריטניה?" שאלה זופיה, והיימיש הנהן. "אל תרפה מהר מדי. זה נחמד, להכיר מישהו מהבית."
"כן, אני מניח שאתקשר אליו אם תחסר לי חברה בשעת התה", הוא העיר, וזופיה פרצה בצחוק. היא הייתה מהאנשים שצוחקים מכל דבר, והרבה יותר מדי. הפנים שלה הוארו כשצחקה, כמו המטבח כשפתחה את החלון. אולי גם לה היה חלון, נגיד, על המצח.
"אני רצינית. אני לא אוכל לארח לך לחברה כל הזמן."
"אני לא מצפה שתארחי לי לחברה כל הזמן", היימיש מזג מיץ תפוזים לכוס גבוהה. "תני לי מחברת ואני מסודר."
"איך הולכים השירים, אגב?" היא שאלה.
"בסדר", הוא שיקר מתוך הרגל, והתחרט מיד. היא לא ההורים שלו. הוא לא חייב למכור לה מציאות שקרית. "לא, לא בסדר. די מזעזע. אני חושב שכבר כתבתי את כל שירי הדיכאון האפשריים, ואין לי מה לכתוב יותר."
"מחסום כתיבה", הנהנה זופיה. "החופשה יכולה לעזור לך עם זה, לא?"
"אני מקווה."

היימיש החליט לצאת לסיבוב קצר ברחוב. מתחת לדירה שטופת השמש התפרש פארק גדול, מגודר בגדר שחורה ומלכותית. בפינת הרחוב היימיש הצליח לראות סופרמרקט קטן, ובכניסה לפארק נחו שולחנותיו הקטנים והירוקים של בית קפה.
זה היה רחוב נחמד. רחוב שליו.
היימיש יכל להפיק תועלת מקצת שלווה.