חודשיים וחצי בהונגריה

כולם אוהבים חיות

הימים הראשונים בבודפשט נמתחו בצורה עדינה וחרישית. היימיש לא עשה הרבה; רוב הימים שלו הסתכמו בארוחת בוקר עם זופיה, טיול קטן ברחוב, ארוחת צהריים עם זופיה, גיחה קצרה למכולת, בהייה בדף ריק והמתנה למילים שיצמחו מתוך השורות הכחולות וייצרו שיר כלשהו שיוכל להגיש לנייג'ל. נייג'ל שרתח עליו.
הוא לא ציפה לחופשה מסעירה יותר- השקט המנומנם של בודפשט היה כל מה שרצה, בשלב זה. היימיש רודוול לא חיפש הרפתקאות. הוא חיפש פינה לשבת בה, לשתות תה ולהעמיד פנים שהוא כותב שירים.

זופיה לא התרשמה מהשגרה הנינוחה שאימץ. "אולי תלך לגן החיות היום?" היא הציעה באחד מהבקרים, שוטפת קערה אחרי ארוחת הבוקר.

"נעעע", ענה היימיש בביטול, מכניס קרטוני מיץ וגבינות בחזרה למקרר.

"אבל זה יום כל כך יפה היום. וכולם אוהבים חיות. יש שם אריה!" היימיש ידע שזופיה מנסה להישמע נלהבת בשבילו, אבל הוא לא יכל שלא לפרוץ בצחוק.

"המבטא שלך, וואו. אני חייב להקליט אותך אומרת 'אריה' ולהפוך את זה לרינגטון שלי. ואם נמכור את הזכויות לזה נעשה מלא כסף." הוא חייך אלייה, מיישר את משקפיו העגולות על אפו.

"כולם אוהבים חיות!" חזרה זופיה בעצבנות קלה, ידיה עטויות כפפות הגומי נחות על מותניה.

"אני אלרגי לחיות, אם כך", הוא אמר.

"אתה אלרגי לשמחה, אתה", היא רטנה, חובטת בעדינות בכתפו במגבת מטבח, בעוד היימיש ממשיך לצחוק.

ייאמר לזכותה שהוא לא צחק כל כך הרבה עם ההורים שלו.

"אז אל תלך לגן החיות. תלך למקום אחר." היא המשיכה, אחרי כמה שניות של שתיקה מבורכת.

"אנחנו עדיין שם?"

"כן, היימיש, אנחנו עדיין שם! אתה יכול לטייל ברחוב גם בבית, אבל אני רוצה שתהנה כאן!" היא קראה.

"אבל את מבינה, זוף, זה מה שמסב לי הנאה", הוא הסביר בעדינות, כמו לילדה קטנה. הוא סיים לפנות את השולחן, והתייצב לצידה בעמדת שטיפת הכלים. "אני לא אוהב ללכת למקומות עם אנשים."
"מה עם הבחור שפגשת בשדה התעופה?" היא שאלה. "אולי הוא מכיר מקומות מגניבים ללכת אליהם? אני גרה בבודפשט כבר 8 שנים, היימיש, אבל אני לא יודעת לאן בני 22 הולכים כאן."
"לא יודע אם גם הוא בן 22", הרהר היימיש, "הוא נראה צעיר. בכל מקרה, אני לא בטוח שאני רוצה ללכת למקומות שהוא הולך אליהם." הוא כמעט שכח מאלכס הדסון הפטפטן והתוסס; הוא לא נתקל ברחוב, ולא ממש חשב על להתקשר אליו, למען האמת.
"אתה מתכוון, מקומות עם אנשים?" דודתו שאלה, והיימיש הסיט את שיערו מעיניו כדי לראות את דמותה בבירור; מאוד חדורת מטרה, מאוד ג'ינג'ית ומאוד הונגרייה.
"טוב, כן", הוא משך בכתפיו.
"אני רצינית, היימיש", היא אמרה, מניחה את הספל ששטפה כדי להסתובב להביט בו. "כשהגעת, אמרתי לך שזה תלוי בך. זה עדיין תקף. המצב לא ישתנה אם לא תפעל כדי לשנות אותו." היא הביטה ישירות לתוך עיניו כעת, והוא לא יכל להמשיך להתחמק עם תשובות מתוחכמות.
"בסדר." הוא ענה לבסוף, שומט את כתפיו.
"אז אתה תתקשר אליו."
"אתקשר אליו."
"ותשאל אם הוא רוצה ללכת לאנשהו."
"אשאל."
"אם הוא לא מסכים, תחטוף אותו."
היימיש פלט גיחוך מופתע. "את הדודה הכי מגניבה בעולם."
"זו לא התשובה שחיפשתי", זופיה רק חייכה, מרימה גבה בשעשוע.
"אחטוף אותו."