חודשיים וחצי בהונגריה

מזוודות

אלכס הדסון הרבה להתפאר בכמות האיברים שהספיק לעקם, לנקוע, לסדוק ולשבור במהלך עשרים ואחת שנותיו על כדור הארץ הנפלא.

פעם, כשקרול עוד לא חטפה התמוטטות עצבים רק מלראות אותו, היא הייתה מציירת איקס על כל איזור בגופו שספג חבלה רצינית כלשהי. לרוב, התהליך הזה דרש ממנו לפשוט שכבה או שתיים. הוא לא התלונן.

ועכשיו, היד שלו הייתה מקובעת בגבס ומקושטת להפליא בציורים שהילדים הקטנים על המטוס נהנו לצייר. לשבור יד, חשב, זה סתם משעמם. אני לא צריך להתפשט בשביל זה. ורוב הדברים בחיים שלא צריך להתפשט בשבילם הם חסרי ערך.

לא, ברצינות. הוא היה אטרקציה חברתית על המטוס, בעיקר בקרב ילדים קטנים. מבוגרים החזיקו את האמונה שבחור בגילו לא אמור לשבור את היד. למה כל המבוגרים היו חייבים להיות כמו אמא שלו?

אחת מהילדות- אחת חמודה נורא, עם אפרו גדול יותר מהראש שלה- הדביקה מדבקות של 'הפוני הקטן שלי' על הגבס שלו. הוא הבטיח לה שינצור אותן עד יום מותו, ובכנות, הוא התכוון לכל מילה. אחד מהבנים, שאמר שקוראים לו מיילו, צייר שמש עם משקפי שמש ומשאית ירוקה, וחתם בגדול את שמו. אלכס לא הצליח להפסיק לחייך. למה שהשמש תצטרך משקפי שמש?! זה לא הגיוני!

אבל זה היה הוא. הוא היה אלכס, הוא היה תוסס ומלא חיים, הוא אהב לצחוק, הוא הסתדר עם ילדים קטנים, ועם מבוגרים פחות. ואולי אני ככה גם עם עצמי- מסתדר בעיקר עם החלק הילדותי. ואז כשמבקשים ממני לעשות דברים רציניים, כמו לשלם מיסים או לדבוק בהבטחות הטיפשיות שהבטחתי לחברה שלי, אני דוחס את שלושת זוגות התחתונים הכי נקיים שאני מסוגל למצוא למזוודה ובורח. 

לא, זו לא הייתה צורת חשיבה הוגנת, הוא ידע. הוא לא ברח בהפתעה- את כרטיסי הטיסה הוא קנה לפני כמעט חצי שנה- ואף אחד הגיוני לא היה מסוגל לעמוד בהבטחה הטיפשית שלא התכוון להבטיח. ברור, קרול הייתה חמודה, אבל הוא לא היה מוכן להיות הבעל הפרברי שלה, כאילו, אי פעם.

ובכל זאת, הוא הצטער שדברים נגמרו בצורה הזו. הם בכל זאת הלכו לבראנצ'ים וקנו אהילים באיקאה כבר כמעט שלוש שנים.

אני חייב להפסיק להשתמש ב"ללכת לבראנ'צ'ים ולקנות אהילים באיקאה" כדימוי לזוגיות. אבל אלה פשוט דברים שרק זוגות עושים.

אולי בעצם היה עדיף ככה. אולי עדיף היה לגמור את זה בבת אחת, ב"בום" גדול ומכוער, מאשר לגרור את זה עוד חצי שנה ועוד שנה עד שהם באמת יהיו תקועים אחד עם השנייה לנצח כי הם הגיעו לגיל שבו כל מי שלא תפוס הוא סוטה מין.

לפני שאלכס הספיק להתנער משרידי מחשבותיו האחרונות על קרול, המטוס נחת. הוא מיהר לקפוץ בחדווה ובמהירות אל המעבר, רק כדי להתייבש שם במשך רבע שעה עד שאפשר היה לצאת. לא שזה שינה משהו. ההתלהבות שלו הייתה גדולה מכדי לדעוך ולהתייבש אחרי רבע שעה של עמידה. היי, הרגליים שלו בטח יראו מצוין אחרי כל זה.

מה אפשר להגיד? הוא אהב מטוסים ושדות תעופה. הוא התרגש לצאת לחופשה אחרי כל כך הרבה זמן בתוך גבולותיה האפרוריים של בריטניה. אה, והוא התרגש לפגוש סוף סוף את היילי- הוא כל כך התגעגע, שהרגיש כאילו חור בצורת ברונטית נמוכה נצרב בליבו, חור ששיחות סקייפ ושליחת תמונות מביכות בסנאפצ'אט לא הצליחו למלא.  

 היילי ברוק, סטונדטית נלהבת להיסטוריה, הייתה חברתו הטובה ביותר של אלכס מאז שנפגשו לראשונה בחטיבת הביניים, כשהיא הייתה חדורת מטרה ורצינית מדי בנוגע ללימודים, והוא היה מעופף ומפוזר מדי- ואיכשהו, הם איזנו אחד את השנייה לכל אורך שנות הנעורים שלהם. אלכס דאג לגרור את היילי לגן החיות או לסטארבאקס מדי פעם כשהרגיש שהיא צריכה להשתחרר, והיילי עזרה לו ללמוד למבחנים שהרגיש שלא הייתה לו שום תקווה לעבור. אבל התקופה הזו עברה. הם היו בני עשרים ואחת עכשיו, והיילי מצאה לעצמה ארוס הונגרי חתיך להחריד- וכאילו לאלכס לא הייתה שום זכות להביע דעה בעניין, היא עברה לגור איתו.

בהונגריה.

אלכס אמר שהוא מבין- שהוא מעריץ את איך שהיא תעשה כל דבר בשביל האהבה שלה, או בולשיט דביק אחר בסגנון. אבל זה היה קשה יותר משציפה, לחיות את חייו בלעדיה, והוא פשוט היה חייב להרגיש כאילו היא צריכה אותו שוב. כאילו גם החיים שלה לא שלמים בלעדיו. 

זה גרם לו להרגיש אנוכי- מה, בתור החבר הכי טוב שלה, זו לא האחריות שלו, לפחות לקוות שהיא תמיד תהיה מאושרת, אם לא לפעול לשם כך? הוא לא רצה שהיא תרגיש בודדה או לא שלמה בלעדיו, אבל לעזאזל, היא תפקדה הרבה יותר מדי טוב שם, בהונגריה, וזה גרם לו לתהות אם היא בכלל צריכה אותו יותר.

כל שיחות הסקייפ האלה בטח היו מתוך רחמים. היא בטח מסתדרת לבד. בטח יש לה חבר הכי טוב חדש.

טוב, אלכס יצא לברר. 

הוא לא האמין למזלו כשהמזוודה האפורה והדכאונית-משהו שהשאיל מאביו נגלתה לעיניו על המסוע, חבוטה מעט מהנסיעה. קח אותי, אלכס.

דרך כל בדיקות הביטחון המייגעות, אלכס לא חשד לרגע שהיא שייכת לנוסע אחר.