אלכס כמעט לא היה מסוגל להאמין. זה לא הרגיש אמיתי. כאילו הוא חי את החיים של מישהו אחר.
מישהו אחר שנתן לבחור מקסים במיוחד בשם היימיש את המספר שלו.
הוא היה אדיש בצורה סקסית וסקסי בצורה אדישה, וכל הגישה המגניבה והרגועה שאלכס השתדל לטפח נמסה לחלוטין כשהוא פתח את הפה. היה לו קול מקסים- מסוג המבטאים הבריטים הכבדים שהאמריקאים מתקשים להבין. או לפחות נראה לו שאלה היו האמריקאים.
היימיש. אלכס אפילו לא חש חרטה על ההתנהלות המביכה שלו עם המזוודות, כי ההתנהלות המביכה הזו גרמה לו להיתקל בגוש ההיפסטריות המקסים ההוא.
הוא היה נמוך מאלכס, והרבה פחות שרוכי. העיניים הכהות והסוערות שלו הסתתרו מאחורי משקפיים עגולות ושיער שאטני שנפל עליהן, למרות שהיימיש הסיט אותו לפחות חמש פעמים בדקה. והמזוודה שלו! מקוריות כזו אלכס לא ראה מעודו.
זה היה הרבה יותר מדי מוקדם. בערב שלפני כן, הוא עוד היה במערכת יחסים נפלאה והטרוסקסואלית. אבל הוא חירב את השקט היחסי שהיה לו עם קרול, בדיוק כפי שחירב את מערכת היחסים הנפלאה שהייתה לו עם היד שלו (מאושרים יחדיו מאז גיל 14) כשניסה לטפס על חומה. עכשיו הוא היה מגובס, בודד, חסר בית, ומציק לאנטיפת המתוק שהתעכב בשדה התעופה אחרי שאלכס גנב את המזוודה שלו בלי כוונה. זו אפילו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא גנב משהו בטעות. וואו, אני ממש חייב להתאפס על החיים שלי.
הייתה לו הרגשה שהיילי תעזור; תמיד היו לה עצות שימושיות. והיא אפילו תוכל לעזור לו להתחיל עם היימיש.
הו, היימיש. אלכס לא רצה להיות מציק לידו, הוא רצה להיות הגולש המגניב שידע להיות כשאף אחד חשוב לא הסתכל. אבל היימיש לא הותיר לו שום ברירה! נדמה היה שכל מילה עולה לו כסף, והוא מנסה לחסוך. הוא לא דיבר מעבר לנדרש.
והוא היה מעניין, כשכן דיבר! אחרי שהצליח בעור שיניו לשכנע אותו לחלוק מונית, אלכס נהנה להקשיב לסיפור או שניים שהיה לגבר הממושקף לספר. ההורים שלו שלחו אותו להונגריה, מסתבר, לחודשיים וחצי כדי לבקר את הדודה שלו, זופיה. אלכס התלהב; הלוואי שלו היו חודשיים וחצי לבלות עם היילי. מצד שני, לא היה לו שום מקום לחזור אליו- אולי אני באמת עומד לבלות אצל היילי יותר מכצפוי.
היימיש היה משורר. ואלרגי לבוטנים. זה היה רוב המידע שאלכס הצליח להשיג ממנו. אבל הוא היה נהדר בלהקשיב, והתעניין בנוגע לידו המגובסת. אז אלכס סיפר על כמה שאהב פעילויות אקסטרים מאז שעבד בפארק חבלים בגיל 14 (זו הייתה שנה עמוסה בפעמים ראשונות), ואיך היה מגובס או חבוש על בסיס כמעט קבוע. אבל שבירת היד, הסביר, הייתה אקראית לחלוטין; הוא נפל מחומה כשניסה לטפס עלייה, כדי להחזיר פריזבי שהתעופף אל החצר של השכנים. במבט לאחור, אולי הוא היה צריך לספר סיפור דרמטי יותר: הוא הכה כריש נאצי שהטריד ילדה קטנה. ואז היימיש בטח היה כותב לו שיר הלל אירוטי במיוחד.
והצלחתי לגרום לו לסמפט אותי, נראה לי, חשב. הוא אפילו הציע לשלם על הנסיעה, כמו ג'נטלמן גונב מזוודות אמיתי- אבל היימיש סירב. לעזאזל איתו ועם הנימוסים הבריטיים שלו. גם אלכס היה בריטי, והוא אפילו לא ניסה להיות מנומס.
אלכס הרגיש את חלון ההזדמנויות שלו נסגר, כמו מלכודת העכברים על כף הרגל שלו, לפני חמש שנים. היה עליו לפעול במהירות. "אז, אמ, אתה לגמרי צריך לקחת את המספר שלי, אם תרצה." הוא פלט, רגע לפני שהיימיש פנה ללכת, המזוודה הנכונה בידו. "זאת אומרת, יהיה נחמד להכיר מישהו בעיר."
"הו." ענה היימיש. התגובות שלו כל כך מתוחכמות! "כן."
אני חושש שמערכת היחסים בינינו מגיעה לתומה, אלכס רצה להגיד לידו. אבל הוא רק חייך ובהה בגבו של המשורר המתרחק. המשורר שקיבל את המספר של אלכס.
באחד מהבתים ברחוב מיוזיאום, אלכס ידע שמחכה לו ארוחת בוקר וספה לנמנם עלייה וחברה הכי טובה שלא ראה כבר עידנים.
YOU ARE READING
חודשיים וחצי בהונגריה
Romanceהיימיש שנא טיסות. הוא שנא טיסות שמתעכבות. הוא שנא לבלבל את המזוודה שלו עם מזוודות של זרים. הוא שנא את הדיכאון שלו. הוא שנא את ההורים שלו, ששלחו אותו לחופשת הבראה לא אפקטיבית בבודפשט. אלכס אהב הרפתקאות. הוא אהב ללכת לאן שהחיים לוקחים אותו, ואם החיים...
