Chasing The Sun

פרולוג

גררתי את רגליי בעייפות בשעת לילה מאוחרת, הבטתי לימיני, סורקת את זוג האנשים אשר מלווה אותי כבר שמונה עשרה שנים. שיחתם הייתה נרגשת במיוחד, עינייהם ברקו כנגד התאורה הבהירה, לאור העובדה שלאחר שנה שלמה, אותה העברנו בקצה השני של העולם, אנו שבים הביתה, לאותו בית קרקע בעל שני המפלסים, אשר אמי עיצבה בקפידה. אל אותם אנשים מוכרים, בניהם גם משפחתי, ואל אותה שפה שלולא משפחתי, כבר הייתי מספיקה לשכוח.

בטני התהפכה כשמחשבתי נדדה אל גל, אוהד ולירן, אל הידיעה כי בעוד מספר שעות אפגוש שוב את חבריי.
בעוד אני טבעתי במחשבותיי, תומר ומור דיברו בניהם, כלומר, מור דיברה במהירות אופיינית, כשעינייה הירוקות נוצצות בהתרגשות, וידה הקטנה בשל תומר בעוד הוא משתדל שלא להתפרץ בחוסר סבלנות.

אחי הקטן תומר איבד את סבלנותו כשמלאו לו שלוש עשרה, הוא נעשה עייף, וככל הנראה הדבר היחיד שנמצא בראשו כבר שנתיים, הם משחקי המחשב, ונערות צעירות. אך למרות זאת, כאשר מדובר בילדה הקטנה בעלת השיער הכתמתם, אשר ירשנו מאמי, ועיניי הארמלד הגדולות כשל סבתי, הוא היה נרגע ומתאזר בסבלנות לא אופיינית. תמיד תירץ זאת, מאשים את אי- הרצון לעצבן את ההורים, או משהו כזה, אך המבט אשר נשלח לעברה היה גדוש רוגע וחום.

הקריאה לטיסה שלנו נשמעת על רקע מלמול ההמון אשר חוצה את שדה התעופה, רגע לפני שאנו מגבירים את קצב ההליכה, ואני מושכת את מור, ומרימה אותה אל תוך זרועותיי.

"סוסו, את יודעת את מי אני הכי מתרגשת לראות?" שאלה בקול צפצפה מתרגש, הנדתי בראשי על אף שכבר שמעתי את התשובה בעבר, ולא מתפלאת לשמוע את שמה של חברתה הטובה עולה לאוויר.
אני שולחת אליה חיוך חושף שיניים, עייפה מכדי להשיב בצורה מספקת יותר, והיא מצחקקת בתום שובה לב, כאשר היא מניחה את ראשה הקטן על כתפי.

עוד כמה שעות אהיה שוב בבית.