Chasing The Sun

פרק 8

אתמול בצהריים הייתי בשיעור הנהיגה הראשון שלי. זה יהיה שקר אם אומר שהרגליים לא רעדו לי על הדוושות, ושלא כיביתי מנוע שלוש פעמים בגלל ששכחתי ללחוץ על הקלאץ' בעצירות.

מורה הנהיגה שלי הוא אדם חביב, בשנות החמישים המאוחרות של חייו, ששמו יוסי.
הוא לא התרגש מהטעויות הנוראות שלי, וניסה לעודד אותי ולומר שכל תלמיד טועה בהתחלה, אך הלחץ השתלט על גופי יתר על המידה.

מחר הוא היום הראשון ללימודים, והוא גם היום הראשון האחרון שלי. כמובן שגם השנה, כמו בכל שנה, הבטחתי לעצמי שאדאג לארגן לעצמי בגדים ביום שלפני הלימודים לאורך כל תקופת הלימודים, ואסדר את המחברות בתיקי כמה שיותר מוקדם.
בשביל להכנס לאווירת תחילת הלימודים, החלטתי לארוז את הספרים שלי באופן מסודר ואחראי, ולקשט את מחברותיי בעיטורים עדינים.

את שעות השינה שהפסדתי בליל המסיבה, הצלחתי להשלים באופן רעוע, ולכן מצאתי עצמי כבר בשעה עשר, צונחת על המיטה, כשעיניי נעצמות במיידיות, וגופי שוקע בתוך שינה נטולת חלומות.

אני פוקחת את עיניי ומתהפכת על גבי, בוהה בתקרת הקיר הלבנה, אשר מאורת עכשיו מקרני השמש העדינות של הבוקר. כשאני מביטה בשעון שעל שידתי, אני מבינה כי התעוררתי חצי שעה מוקדם יותר, ומחליטה לוותר על החזרה לשינה.

קילפתי מעליי את השמיכה הדקה, מותחת את שריריי הקפואים, ומהדקת את הגומייה לשערי.
התקדמתי אל חדר המקלחת, לא מופתעת לגלות בדרך כי כולם עוד ישנים.
עשיתי את סידורי הבוקר שלי בקצב איטי ומתמשך, נותנת לזמן לעבור באיטיות, וכשהפלאפון שלי צלצל מחדר השינה, הבנתי כי חצי השעה הנוספת שלי הגיעה לסיומה.

עטפתי עצמי במגבת, אשר החלה לספוג את טיפות המים שזלגו על גופי במקלחת הרותחת, ובצעדים קטנים ומהירים, הלכתי אל חדרי בכדי לכבות את השעון המעורר שכיוונתי.

לבשתי על רגליי מכנסי דנים צמודים, בהירים וארוכים, אשר גרמו לעצביי להתעורר, כאשר הם הגיעו לסופם מעל לקרסוליי. וכמובן, כמו בכל יום ראשון ללימודים, חולצה לבנה וחלקנה, אך בו בזמן גם מסמלת את החגיגיות שבתחילת הלימודים, השנה יותר מתמיד.

לפני שבחרתי את נעליי, הלכתי לוודא כי מור התעוררה ומתארגנת ליום הראשון בגן. כשהתקרבתי לחדרה, יכולתי לראות אותה עומדת על כרית גבוהה, כשראשה קבור אי שם בתוך ארון הבגדים, והיא מפילה מספר חולצות, מכנסיים ושמלות על הרצפה.

"מורי, מה את עושה?" שאלתי בחיוך משועשע, לנוכח המראה המתוק. מרוב בהלה, מור כמעט וקיבלה מכה מאחד המדפים בארון, והיא הביטה בי במבט מתוסכל.

"אין לי מה ללבוש." היא אמרה בעצב, ולרגע תהיתי אם מדובר בנערה מתבגרת בדרך לדייט, או בילדה בת חמש, שמחפשת מה ללבוש לגן הילדים.