צחוק רם נשמע מן גינת הבית בה ישבו חבריי, וגרם למבטי לסרוק את ארבעת הנערים אשר חיפשו מקום בו נוכל לחגוג את סיום החופש, למרות שלפי דעתי, אין כאן כלל מה לחגוג.
הסטתי את מבטי בחזרה אל שיר, שישבה לצידי על כסאות העץ שבפינת האוכל בביתה של טל.
"את יכולה לחזור על זה? קצת איבדתי ריכוז." הודתי והיא החזירה לי חיוך מבין.
"שאלתי איפה גרתם בארצות הברית."
"מיאמי, נשלחנו דרך העבודה של אמא שלי."
"וואו, איזה כיף לך, אומרים שמדהים שם!" עיניה החומות נפערו מעט בהתרגשות, ואני חייכתי בשעשוע לאור תגובתה,
"כן, יפה שם. מלא שמש, ים, זאת הייתה חוויה." קולי היה אדיש, אך לא מפני שלא הייתי מעוניינת בשיחה עמה.
"והאנשים? בטח היה קשה להפרד מהחברים שם, לא? הרי מה הסיכויים שתפגשו שוב?"
"החברים שלי שם לא היו אנשים שאני לא יכולה להסתדר בלעדיהם." גיחוך מריר עלה בפי, וזוג העיניים החומות הביט בי בבלבול.
קיוויתי שלא להמשיך את השיחה הזו, בכל ליבי התפללתי שמשהו אקראי יקטע אותה, יעביר נושא.
וכמו מלאך משמיים, רגליה הקצרות של גל דילגו על המרצפות. במכנסי הג'ינס הקטנים אשר נתלו למותניה, היא התקדמה לכיווני, והתיישבה על ירכי בפתאומיות, אשר גרמה לאנחת כאב להפלט מפי.
"מה את עושה ילדה?" קראתי בתסכול, דוחפת את גבה קלות, על מנת להשיל אותה מעל רגליי. צווחה מזוייפת נפלטת מבין שפתיה כאשר היא מתמוטטת על הרצפה בדרמטיות, והבנים מסובבים את ראשם בבהלה אל תוך הבית.
אני מגלגלת את עיניי, ומביטה בשיר אשר ככל הנראה כבר התרגלה לשטויות של הנערה המתולתלת, מפני שאינה נראית מופתעת כלל, והיא מצחקקת בקול חמוד.
מתרוממת על רגליי, אני שומעת את טל מתאוששת מהאירוע הקטן, ומפטפטת עם שיר על נושא כזה או אחר שיחלוף במהרה.
צעדים נוספים נשמעים עכשיו בבית, כאשר אני צועדת אל ארונות המטבח בחיפוש אחר חטיף. אני מסובבת את ראשי לקשר עין מדוייק עם גיא, אשר קצה שפתו נמתח מעט הצידה, וגורם לי להסיט את ראשי במהירות חזרה.
אחד הבנים צחק בחוזקה בחדר האוכל, גורם לי להאנח ביאוש. אני לא מבינה מדוע הסכמתי להגיע היום, או בכלל, אני רוצה את השקט שלי. כל מה שמתחשק לי כעת, הוא לשכב במיטה, כשאוזניות מחברות ביני לבין הפלאפון שלי, מוזיקה שלעולם לא אשכח תתנגן באוזניי, ואני ארגיש לרגע אחד כאילו מישהו שר עליי.
אני מזמזמת את אחד מהשירים הקבועים שלי, כאשר אני מוזגת לעצמי מעט מים, לוגמת במהירות.
צעדתי אל מחוץ למטבח, דרך חדר האוכל, אל חדרה של גל, ממלמלת תשובה אשר רק מעט מספקת את גל, כאשר היא שואלת לאן אני הולכת.
~~~~
אני שרה יחד עם המוזיקה השקטה בזיופים נוראים, אך איש אינו שומע.
עיניי עצומות, זרועותיי פרוסות על המצעים הלבנים, כאשר אצבעותיי משתדלות לתופף בקצב הנכון.
דמעות עולות בגופי, מתפסות אט אט, כמעט משתחררות.
דלת החדר חרקה, ובנשימה אחת מהירה, התיישבתי, בניסיון לכבות את המוזיקה ולעצור את הדמעות.
"לא התכוונתי להפריע, רק באתי לקחת מטען." אמר גיא ונופף במכשיר הסלולר שבידו.
הנהנתי בהבנה, מושכת את אחת הכריות ומשעינה אותה כנגד בטני.
בחנתי את התנועות האיטיות שלו, עיניו התרוצצות על גבי חלל החדר, בעוד ששריריו נראו מתוחים וברורים כנגד חולצת הטריקו הכהה שלבש.
הוא תפס בידו את המטען, מסתובב אל המיטה, ומתיישב בחציה השני, משעין את גבו על גבי הקיר, ומביט בי במבט בוחן.
רגלי התקפלו מעט באי נוחות, כאשר התחמקתי מקשר העין עמו.
"למה את תמיד מתבודדת?" הוא שאל בטון לא ברור, ואני הרמתי את גבותיי בפליאה, מופתעת מהישירות הלא מתאימה שלו.
"אתה פגשת אותי פעמיים." קבעתי בקול ברור,
"ולא שזה עניינך, אבל אצל יניב ישבתי עם כולם."
"אבל לא הקשבת למילה ממה שאמרו שם."
"אולי כי זה לא עניין אותי." נשכתי את פנים לחיי בעצבים.
"מה כן מעניין אותך, סתיו?" הוא הדגיש כל הברה בשמי, גורם לכל שריריי להרפות בהפתעה.
"לא משהו שאתה צריך לדעת." אמרתי בעודי יוצרת קשר עין ארוך, ובתקווה גם מרתיע, אך הוא נשאר לשבת מולי, מביט בי במבט לא מוכר, בעיניים כהות עד כדי שחורות, ומחייך בשעשוע.
----
טוב, אז... היי :)
זו פעם ראשונה שאני מרגישה צורך לכתוב כאן, ולא ברור למה.
אני לא בטוחה לגבי הכיוון שהסיפור הולך אליו, ואני לא בטוחה אם הכתיבה שלי מספיק טובה במצב הנוכחי, משהו מרגיש לי לא מאה אחוז.
אני יותר מאשמח להערות והארות, המטרה שלי היא בסך הכל להתקדם כאן, לאו דווקא מבחינה מספרית, אלא מבחינת איכות הכתיבה.
אשמח גם קצת להכיר אתכן :)
אוהבת.
YOU ARE READING
Chasing The Sun
Romansa"אני לא אותו אדם שהייתי לפני שנה, ואתה היחיד שלא מרגיש בהבדל." קולי קרס עם כל מילה, נחלש, קרוב להעלמות. מבטו החם חדר לעיניי, ולרגע אחד, קיוויתי לא להיעלם לעולם, להשאר כשרגליי נטועות בקרקע, אך מחשבותיי מרחפות בחלל החדר, ומבטי על אותו הנער מהרגע בו נכ...
