חבורות שונות של נערים ישבו במרחק לא גדול מכניסת המועדון, רובם אוחזים בידיהם בקבוקי פלסטיק המכילים נוזל שקוף, שככל הנראה אינו מים.
חלקם, בידם השניה, מעפרים את הסיגריה על קצוות הספסלים.
רעש נבע גם מן המועדון, וגם מהאזור הסובב אותו. אני מניחה שאם אינו היה ממוקם באזור תעשייתי מבודד, כבר היו נשלחות הנה ניידות משטרה, אשר היו שופכים את תכולת הבקבוקים, ומגרשים את הילדים בכדי לשמור על השקט.
רוח קרירה הגיעה מימיני, מעבירה צמרמורת בגופי, והמעבר החד לחום של סוף חודש אוגוסט, גרם לגופי להתכווץ.
ידה של שיר לפתה את זרועי, וגררה אותי לאזור מרוחק יותר, יחד עם שאר חבריי.
גיא שלף את הבקבוק מהשקית, כאשר התיישבנו על המדרכה, ובנוסף הוציא וחילק בנינו מספר כוסות פלסטיק שקופות.
התלבטתי מספר דקות, בין הרצון לשתות ולשחרר את המחסום, לבין הצורך להשאר פיקחת ולשמור על אלו שהולכים לאבד את עצמם לטיפה המרה.
"אני לא שותה." שמתי את כוס הפלסטיק בשקית, כשריח האלכוהול הגיע לאפי.
גיחוך ציני נשמע מקולו של גיא, וכתגובה, שיר סטרה לכתפו.
"מה את רוצה?" אמר בקול מתלונן, "מה לעשות שהיא כבדה?" הבטתי בו בפליאה, לא מסוגלת להגיב למילים שאמר.
"תשתוק, גיא." לירן ירק לעברו, מביט בי ומנסה להרגיע את הרוחות.
"טוב, מה כולכם עליי עכשיו? צחקתי, זה שהיא חדשה לא הופך אותה לקדושה."
דפיקות הלב שלי נעשו מהירות וחזקות יותר, וידה של גל הונחה על ירכי, מנסה להרגיע אותי.
"אני ממש לא חדשה, ואם לא נעימה לך הכבדות שלי, אז אני מאוד מצטערת, לא אפריע לך יותר." אמרתי, ובזריזות התרוממתי על רגליי והתרחקתי מהמקום לכיוון ממנו באנו.
נשכתי את שפתי התחתונה בחוזקה, צועדת במהירות, ומרגישה דמעות חמות מתפסות בכל גופי. לא שמעתי דבר, לא את הנערים שהיו סביבי, ובטח שלא את צעדיה של שיר, אשר נגעה בכתפי וגרמה לי לסובב אליה את מבטי.
"הוא אידיוט גמור, אני חיה איתו כבר יותר משבעה עשרה שנים, ואני יכולה להגיד לך בוודאות, שזה שאת הולכת רק יגרום לאגו שלו להתנפח יותר." היא אמרה, עינייה לפתע הזכירו לי את של גיא, אך בהירות יותר. הן היו עגולות, בעלות זווית חיצונית מורמת באופן יפייפה, שידרו חום ורכות, ובהקו על רקע עורה השזוף.
"שיקפוץ לי ויהנה," קולי נטף זעם, "אין לי כוח לכל הדרמות האלה, ידעתי שלא הייתי צריכה לבוא." דיברתי חלש יותר, בתסכול רב.
"אני אומנם לא מכירה אותך הרבה זמן, אבל אני יודעת שאת לא יכולה לוותר לו, אל תחסירי מהאושר שלך בשביל לרצות אנשים, אל תתני לכעס שלך להניע אותך." שיר התקרבה אליי מעט יותר, הן פיזית והן רגשית, הדמעות שהציפו את גופי, שקעו מטה, כמו מים שחיממו, והיו קרובים קרובים לרתיחה, וברגע האחרון מישהו כיבה את האש.
הנהנתי בשקט, והיא חיבקה אותי קצרות, נותנת לי מרווח נשימה לפני שאנחנו עושות את דרכינו אל כניסת המועדון.
~~~~
לאחר שאיבדתי את כוחותיי בחצי השעה שעברה, קרסתי על הספות שלצד הרחבה, נושמת בכבדות ועוצמת את עיניי.
"סתיו?"
פקחתי את עיניי במהירות, סורקת את גופו מרגליו ועד ראשו, ומקלקלת בליבי על הבחירה האידיוטית שלי ללכת ולהתיישב לבד.
איפה גל כשצריך אותה לעזאזל?
במהירות, וכדי שלא ישים לב, התיישרתי במושבי, וסרקתי את הרחבה, מנסה לאתר את רעמת התלתלים הכהה שלה, אך ללא הצלחה.
"היי," זייפתי חיוך גדול, נעמדת אל מול עמית.
"חזרת." הוא קבע, חיוך מופתע על פניו, ואני בתגובה הנהנתי.
"איזה מדהים לראות אותך אחרי שנה!" עיניו האפורות נצצו באורות המועטים שבמקום חשוך זה, ואני זייפתי בשנית תגובה, מסכימה איתו.
השיחה התפתחה לשום דבר, שוב גישור פערים קצר, ושיתוף חוויות שוליות. ליבי כמעט וקפא כשראיתי את גיא מתקדם מאזור הרוקדים אלינו, וקיוויתי בכוונה מלאה, שהוא מגיע בכדי לדבר עם מישהו אחר.
כבר הרבה זמן שהמזל לא משחק לטובתי, ובלי שום התראה מוקדמת, גיא התייצב לצידי, והניח את ידו סביב גופי על המותן שלי.
עמית היה ההפך המוחלט מידי, עורו בהיר וכך גם שיערו, עיניו אפרפרות ושפתיו דקות אך משורטטות.
הוא היה מושא הערצתן של כל בנות השכבה, עוד מאז חטיבת הביניים, ואני, בעלת המוח של סתיו בת ה16, התלהבה מהעובדה שהנער היפה של השכבה מעוניין בה.
"היי אחי, מה קורה?" שאל עמית, מפנה את עיניו הקרות כעת אל גיא, והוא בתמורה החזיר לו הנהון יבש.
הייתי מבולבלת מהסיטואציה, עד כדי כך שאיבדתי ריכוז במילים שנאמרו, עד שעמיץ עזב את האזור.
"מה לעזאזל זה היה עכשיו, גיא?"
••••••
תגובות והצבעות יתקבלו בברכה!
שבת שלום אהובות❤
YOU ARE READING
Chasing The Sun
Romance"אני לא אותו אדם שהייתי לפני שנה, ואתה היחיד שלא מרגיש בהבדל." קולי קרס עם כל מילה, נחלש, קרוב להעלמות. מבטו החם חדר לעיניי, ולרגע אחד, קיוויתי לא להיעלם לעולם, להשאר כשרגליי נטועות בקרקע, אך מחשבותיי מרחפות בחלל החדר, ומבטי על אותו הנער מהרגע בו נכ...
