הלב שלי דפק בחוזקה כשדחפתי את דלת המסעדה הישנה. נעמדתי בכניסה, סורקת את הסועדים בחיפוש אחר שלושת חבריי.
"סתיו?" קול מופתע נשמע מימיני, ומבטי ניתק מן השולחן אשר בקצה המסעדה, בו ישבו ודיברו בניהם לירן, אוהד וככל הנראה טל, כשגבה מופנה אליי.
הפנתי ראשי אל הקול המוכר, ושפתיי נמתחו לקו מעוגל כאשר ראיתי את נועם, לבוש במדי המסעדה השחורים, וזיפים קצרים וטריים על לסתו.
"נועם!" קראתי בהתרגשות, "מה נשמע? עדיין לא התגייסת?" הוספתי, כורכת את ידיי סביב גופו הבנוי.
"לא, עוד חודשיים. אני מקווה מאוד שאת חוזרת לכאן בקרוב המשמרות בלעדייך לא אותו הדבר, אין עם מי להציק על משה." הרגשתי את רעד צחוקו כנגד גופי, צוחקת גם אני מהמחשבה על בעל המסעדה הזקן והחביב.
"טוב, אני אדבר איתך יותר מאוחר, יש לי משמרת לסיים." חיוכו הצחור בהק כנגד אורות המסעדה.
"ולי יש חברים שאני כבר מאחרת להם." העפתי מבט אל השולחן והוא הנהן, כשחיוכו
אינו מצטמצם.
"טוב לראות אותך, דברי איתי, יש לי הרבה מידע חדש בשבילך, ואני בטוח שגם לך." נועם קרץ וצחקתי מעט, נפרדת ממנו לשלום.
צעדתי אל קצה המסעדה, נעמדת ליד שלושת חבריי, ושותקת.
לאחר מספר שניות, שלושת הראשים הורמו לכיווני, כאשר מבטיהם נתקים אחד מן השני. מבטה של גל היה חסר הבעה, בעוד לירן ואוהד חייכו מעט.
"שלום גם לכם, גם אני מאוד התגעגעתי." התלוצצתי, ומבלי שום התראה מוקדמת, צרחה צורמת ולא ברורה נשמעה, וזיכתה אותנו במבטים כעוסים מהסועדים הרבים במסעדה.
גל נעמדה במהירות וכרכה את ידייה סביבי בחוזקה, כאשר אנו משחררות צחוק מהול בבכי, מתייפחות על הגעגועים שבההעלמות הארוכה שלי.
נשארנו ככה למשך משך זמן לא ידוע, עד שנשמע קולו הנמוך של אוהד, "גל , ברור לי שמאוד התגעגעת, אבל פה לידכן עומדים שני בנים יפיפיים, שלא ראו את החברה שלהם כבר שנה, אז אם תואיל-"
"תשתוק כבר." ידיה של גל התנתקו מגופי, "שחצן מסריח." היא הוסיפה, גורמת לכולנו לצחוק מפרצופה העצבני והרטוב, משלבת את ידיה תחת חזה.
היא התיישבה בכסאה בחזרה, מוחה את דמעותיה, בעוד שני הבנים, אשר גבהו בכמה סנטימטרים בשנה האחרונה, עטפו אותי כל אחד בחיבוק דוב ארוך ומחמם.
~~~~
ישבנו סביב שולחן העץ המלבני, וניסינו להשלים את הפערים האינסופיים שנוצרו. פערי השעות שבין ארצות הברית לישראל יצרו קושי לתקשר בצורה נורמאלית, שלא לדבר על העומס בלימודים, והקשרים החברתיים שהייתי צריכה לפתח.
מספר דברים מרכזיים ידעתי, לירן החל לצאת עם בחורה מהעיר הסמוכה, שבאופן בלתי רגיל, התחבבה על גל. אוהד, לעומת זאת, חווה פרדה קשה ואינטנסיבית , כשהוא גילה שאופק, מי שהיה בן זוגו במשך כמעט שישה חודשים, החל לדבר עם בחורים אחרים בכל מיני אתרי הכרויות מטופשים.
שמעתי על כך לראשונה מגל, וכעסתי על עצמי על כך שלא יכולתי להיות שם בשבילו.
הייתה לי תחושה רעה לגבי אופק מן ההתחלה, ההתאהבות של אוהד הייתה מהירה מאוד, ובפעמיים המעטות בהן הספקתי לפגוש אותם יחד, הרגשתי שאופק לא רואה אותו באותו האופן, בצורה לה אוהד ראוי.
אבל עכשיו, כשאנחנו שוב כולנו יחד, החיוך לא ירד מפניהם, גם כשהם סיפרו לי על הדברים הקשים שעברו בשנה שחלפה, ובמיוחד כשהם סיפרו לי על זוג תאומים אשר הצטרפו לשכבה שלנו, שהתחברו מאוד לחבריי.
"אבל עזבי אותנו, אני בטוח שהקופה הקטנה כבר הספיקה לספר לך הכל," לירן אמר ופרע את שערותיה הכהות של גל, שהזעיפה פנים, "מה איתך? לא הספקת לספר יותר מידי, איך היה שם?"
"היה בסדר, נורא שונה מבישראל. כל הלימודים שם בנויים אחרת, וקשה לדבר אנגלית כל הזמן." נאנחתי ונשענתי אחורה בכסאי, "אם לא נתן גושן וההורים, הייתי מדברת איתכם עכשיו במבטא אמריקאי מתנשא." צחקנו יחד, והרגשתי את לבי מחסיר פעימה.
כבר שנה שלמה שלא הרגשתי ביחד, ברחובות ההומים של מיאמי, עמדתי עם חבורה גדולה של נערים, והרגשתי לבד.
וכאן, במדינה קטנה במזרח התיכון, עם שלושה חברים טובים, במסעדה קטנטנה בעיר נידחת בצפון, הרגשתי מחוברת.
YOU ARE READING
Chasing The Sun
Любовные романы"אני לא אותו אדם שהייתי לפני שנה, ואתה היחיד שלא מרגיש בהבדל." קולי קרס עם כל מילה, נחלש, קרוב להעלמות. מבטו החם חדר לעיניי, ולרגע אחד, קיוויתי לא להיעלם לעולם, להשאר כשרגליי נטועות בקרקע, אך מחשבותיי מרחפות בחלל החדר, ומבטי על אותו הנער מהרגע בו נכ...
