Mr Mess

Chapter 1- new life

״קתרין!״ קול הצווחה של אמא היה הדבר הראשון ששמעתי כשפתחתי את עיניי הבוקר. לעזאזל. ביקשתי בסך הכל עוד חמש דקות ארורות.

אני פוקחת את עיניי ונאנחת למראה השמש שמאירה לי את החדר.

אני מתרוממת באיטיות כשהתשישות אופפת אותי. לישון שלוש שעות בלילה בהחלט לא היה הרעיון המוצלח ביותר שלי.

אני מביטה במכתב המורה את קבלתי לאוניברסיטת הרווארד בגאווה. מתקשה להאמין שעשיתי את זה. שהתקבלתי לאוניברסיטת החלומות שלי.

לחץ לא מוסבר החל לטפס על כל שריר בגופי, אני מכריחה את עצמי להירגע ומתחילה להתארגן ליום הראשון בחיי החדשים.

״קתרין. את תאחרי!״ אמא צווחת לי מהקומה התחתונה.

אני מביטה במראה בפעם האחרונה, אני לא נראית בוגרת יותר ממה שהייתי ביום הראשון של כיתה יב. אני נראית עדיין כתלמידת תיכון. הסתרתי היטב את העייפות שעיטרה את עיניי, ואני נראית כמעט.. יפה.

אני נאנחת כשאני תולשת את מרשם הקבלה הנעוץ על הארון ואוחזת במזוודה שהכנתי יום קודם לכן.

אני מוכנה, ואני הולכת לעשות את זה.

אמא מביאה לי כוס קפה לפניי שהיא מחייכת אליי במבט בוחן, ״כמה התבגרת לי יפיפייה שלי.״ היא אוחזת בידי ומסובבת אותי, ״הבת היחידה שלי, בקולג'! מי היה מאמין?״

אני צוחקת ומחייכת אליה, ״די עם הרגשנות אמא. כדאי שנזוז. אני לא רוצה לאחר.״

אמא משתחלת אל המכונית ואני נכנסת למושב שליד הנהג.

״את מוכנה לזה?״ היא שואלת אותי, אני מהנהנת תוך כדי שהיא מתניעה את המכונית ובשאגת מנוע, אני יוצאת לדרך אל עבר חיי החדשים.

קיימבריג' – העיר בה שוכנת אוניברסיטת הרווארד – היא לא במרחק רב מבוסטון – העיר בה אני מתגוררת. לכן לא לוקח לנו זמן רב מידיי להגיע. אנו מבלות את הנסיעה בפטפוטים רנדומליים, מתכחשות לעובדה שבמשך השבועות הקרובים ניפגש פעמים מועטות כל כך. מתכחשות לעובדה שאני הייתי כל מה שנותר לאמי, ועתה היא מאבדת אותי לקולג'.

״היי. תדברי איתי. בסדר?״ היא מלטפת לי את הזרוע לפניי שהיא מאפשרת לי לצאת מהמכונית, ״הכל יהיה בסדר. את ילדה גדולה. את נהדרת. את תצליחי. את תמיד מצליחה. את..״ היא מגמגמת. אני מבחינה בעיניה המתמלאות דמעות, אף שהיא מעפעפת כדי להסתיר אותן.

״אמא. הכל בסדר.״ אני מחייכת אליה חיוך מנחם. ״אני מבטיחה שאהיה בסדר. ואתקשר אלייך כל ערב. תפסיקי לדאוג כל כך.״

היא מהנהנת ונושכת את שפתה התחתונה, זה היה אינסטינקט שירשתי ממנה; לנשוך את השפה ברגעי עצב או לחץ.