"בואי לפה!" הוא לוחש, אני ממצמצת בעיניים שלי ומתכופפת מתחת לשולחן.
"פאק. ג'סטין." אני לוחשת, הוא מניח יד על שפתיו – מורה לי לסתום את הפה. אנחנו שומעים לחשושים, אנחות. ואז צליל נשיקה.
ג'סטין מכווץ גבות ומציץ מעל השולחן, "חתיכת סוטה!" אני מגמגמת.
"וולי?" ג'סטין ממלמל, מתרומם מעל השולחן. אני פוערת עיניים; מה הוא חושב שהוא עושה?
"ביבר? אני..." אני שומעת את קולו של המרצה למשפטים מגמגם, נבוך.
"א-אני.." קול של בחורה מבולבלת, "אני צריכה ללכת. תודה פרופסור, עזרת לי מאוד."
קול דלת נטרקת, ואז גיחוך של ג'סטין. הוא עוזב אותי שם, כפופה מתחת לשולחן וצועד לכיוון וולי.
"אתה יוצא עם סטודנטית?" הוא צוחק.
"אני לא יוצא איתה. עזרתי לה בעבודה ו-"
"בחייך, הייתי פה!" אני שומעת את הקול היהיר של ג'סטין, "התמזמזתם כאילו אתה איזה נער צעיר."
"אני גם לא כזה זקן, ביבר." הקול המהורהר של וולו בוקע.
"אתה בשנות השלושים המוקדמות, בן אדם. סטודנטית?"
"טוב אחי, הבנו. מצחיק." אני מאזינה לקול צעדים ומתכווצת כדי להישאר נעלמת, "אני צריך שלא תספר לאבא שלך."
אני ממש יכולה לראות בעיניי רוחי איך ג'סטין מעוות פניו לאזכור של אביו.
"אני מבטיח וולי, אתה יכול לסמוך עליי."
"תודה בן אדם."
"עכשיו לך, אני צריך לארגן את הכיתה הזאת לשיעור."
קול צחוק, ואז טפיחה – כנראה חיבוק פרידה – אני מאזינה לצעדים ומחכה לקול הדלת הנטרקת עד שאני קופצת ממתחת לשולחן.
"אתה כזה צבוע." אני אומרת לו, הוא עומד בקצה הכיתה ומרים גבות.
"צבוע?"
"'באמת וולי סטודנטית'?" אני מחקה את הקול שלו הכי טוב שאני יכולה, "אחי!" אני מצביעה על עצמי והוא מתחיל לצחוק.
"זה לא אותו דבר." הוא מתקרב אליי בעודי מתיישבת על השולחן, משלבת רגליים.
"מה ההבדל?" אני מגלגלת עיניים.
"אז ככה; אחד, הוא זקן," הוא מתקרב אליי ומניח ידיו על רגליי. "שתיים, הוא בחר להיות פה. שלוש, הוא לא עבר איתה מה שאנחנו עברנו."
"אחד, גם אתה זקן." אני לוקחת את ידיו ומניחה אותם על העורף שלי. "שתיים, לא נחשב, אתה עדיין תחת תואר. שלוש, מאיפה אתה יודע?"
"את רוצה שניפרד כאילו?" הוא מרים כתפיים ואני צוחקת. ג'סטין רוכן לנשק אותי ואני מתמכרת אליו תוך שנייה. התגעגעתי לטיפש הזה.
"טוב די, מקודם היה לנו מזל, מי אמר שיהיה לנו שוב?" אני דוחפת אותו וקופצת ממעל השולחן.
"את הורסת שמחות!" הוא משלב ידיים ומציב פרצוף זועף על פניו.
"אתה בסדר?" אני שואלת, "איך הכל מתקדם?"
"מה זאת אומרת 'איך הכל מתקדם'?" הוא שואל.
"אתה יודע, עם המשפחה שלך והכל," אני משיבה.
"לא יודע.. לא מתקדם." הוא מגרד בראשו.
אני מכירה את ג'סטין מספיק זמן כדי לדעת שהוא מסתיר ממני משהו עכשיו.
"בחייך," אני אומרת – מתקרבת קצת – "מה הוא אמר לך אחריי שהלכתי?"
"מי?"
"אבא שלך. לפניי.. אתמול." זה מרגיש כאילו עבר שבוע.
"אה, כלום." הוא משיב, הכנות מרוחה על פניו, "הלכתי. רציתי לחפש אותך."
"ג'סטין," אני נאנחת, "מה קורה?"
"כלום. באמת. אני פשוט שמח שאת לא שונאת אותי או משהו."
"אני לא יכולה לשנוא אותך אתה יודע את זה." אני אומרת.
"אין בי מה לאהוב, קאט. אין שום סיבה שלא תסיימי יום אחד בלשנוא אותי."
"אתה, אדון צעיר." אני אומרת לו ומניחה את ידיי על הלחי שלו, "הדבר הכי טוב ומהממם שקרה לי בחיים ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך."
***
"אז מה קורה?" ג'זי מתיישבת לצד ליאון, "איפה רוני?"
"ג'-" אני מתחילה לומר, "מר ביבר, התכוונתי מר ביבר לקח אותה לשיחה."
"שיחה?" ג'זי מצחקקת, בולסת חתיכת צ'יפס תוך כדי דיבור. "הוא לא התבלבל בסטודנטיות?"
אני מתחילה להסמיק אבל נראה שליאון לא מבחין בכך כי הוא מכווץ גבות, "למה את מתכוונת?"
"סתם!" ג'זי צוחקת צחוק מוגזם בברור, "אני סתם צוחקת."
"בייב את תמיד חוזרת מוזרה אחריי ביקור בבית שלך." לאון משיב.
"היי! כל אחד שולט בעצבים שלו איך שמתחשק לו."
--
עבר יותר מחודש ועדיין פרק קצר, אני יודעת ואני מתנצלת.
ביום חמישי אתם מקבלים פרק כפול, מילה שלי.
YOU ARE READING
Mr Mess
Fanfictionאיזה סיבוך. ידעתי שהייתי צריכה להישאר בין הגבולות. מי בכלל רצה לקחת קורס מנהל ועסקים כדי לגלות שמר ביבר הוא בעצם מר בלגן? -פאנפיק על ג'סטין ביבר. -העטיפה עוצבה על ידי Lagoona7Blue 24.4-מקום 3 בספרות חובבים. ת ו ד ה🎉👑
