Let me go before we die תשחרר אותי לפני שנמות

פרק 12: האגדה על האביר במסכה

•עטרה P.O.V•
הסתכלתי בעיניו שהיו עדיין עזות כל כך. הדמות שהיתה בכניסה נכנסה לחדר הרמתי את מבטי בהלם. ראיתי את אבי עומד בכניסה אבא. הוי לא זה עומד להיות מביך כל כך הסתכלתי בעיניו של ניתאי מסירה את מבטי ממנו מתפללת שאבא לא כועס. פגשתי במבטו של אבא הוא עמד עם מבט כעוס ורציני הוא בחן את הדמות לידי. "שאלתי מה קורה פה לכל הרוחות עטרה?" קולו היה רגוע אבל כעוס ידעתי להבחין זאת הוא אף פעם לא צעק. אבל ידעתי מתי הוא כועס, עכשיו הרגעים האלה שאני רוצה לקבור את עצמי. מה אומר לו?
"אבא—" התחלתי להגיד אבל ניתאי השתיק אותי כשהוא מצמיד אותי עליו אל חזהו מלטף את שיערי.
"מר אמסלם." קולו נשמע רגוע. "אני מבין שהבת שלך לא סיפרה לך עליי?" הוא אמר מסתובב אל אבי עיניו פגשו בעיניו של אבא. אבא בחן אותו כמו תמיד רגוע.
"אני יודע מי אתה." אמר בקול רגוע אבל מאיים. "אתה אותו פרופסור שניתח את הבת שלי, אני שאלתי מה אתה עושה בתוך השקדים של הבת שלי." קולו של אבא היה רציני וקפוא.
"מה שכל גבר עושה עם החברה שלו." ניתאי ענה בטוח כמו תמיד חצוף ישיר. "אני מבין שלא סיפרת לאבא שלך עלינו עטרה." הוא אמר מסתכל בעיניי גורם לי להפתעה והלם עכשיו אתה מאשים אותי? מנוול אתה זה שנישק אותי לא אני.
"עטרה?" אבא שאל אותי מוציא אותי ממחשבותי הסתכלתי על מירבל שיציל אותי אבל הוא רק עמד משועשע לידי. חייכתי חיוך מתוק וציני כל כך שרציתי רק לירות בעצמי.
"אבא לא יצא לי לספר לך על זה, כי היינו בבית חולים אני וניתאי יוצאים תקופה די קצרה הכרנו באוניברסיטה." אמרתי בקול בטוח כשחיוך על פניי. תירו בי אלוקים שיכה בי ברק עכשיו.
"אני מבין ובכל זאת אתה לא גדול מדי בשביל הבת שלי?" הוא שאל אותו ניתאי עמד ברוגע מולו. ורציתי לצחוק באותו רגע חה תוכל חרא לך תסביר לו שאתה בן עשרים ושבע פלצן זקן. חייכתי חיוך משועשע אל ניתאי ראיתי אותו מחייך אליי מקבל את האתגר שלי.
"אני בן עשרים וחמש מר אמסלם. הפער בנינו רק חמש שנים ולא יותר, קיבלתי את התואר שלי באנגליה לכן אני נחשב לאחד הפרופסורים הכי צעירים בתחום בארץ." הוא ענה ברוגע מה? הייתי בטוחה שהוא בן עשרים ושבע זה מה שאמרה טלי לנסטיה לפי השמועות. מה אתה מחייך מנוול שקרן שיקרת לי לגבי הגיל שלך אתה לא בהרבה גדול ממני.
"אני מבין אם כך אני אשמח להכיר אותך בארוחת ערב אחרי שהבת שלי תצא מבית החולים." אבא אמר לו בחיוך רגוע.
"אני אשמח לבוא להכיר אתכם." הוא אמר בחיוך היפה שלו מתקרב אליי מחבק אותי רגע ארוך. "לפחות תהיי יותר משכנעת אחרת תצטרכי לתת יותר הסברים לאבוש אהובה." הוא אמר בקול שקט שרק אני אשמע קולו היה כל כך ציני.
"תסתום אהובי, אנחנו חייבים איכשהו לשכנע שהקשר שלנו נגמר לא בא לי ממש להיות חברה של גבר מהסוג שלך." עניתי בכעס בקול נמוך שרק הוא ישמע.
"נראה לגבי זה יקירה." הוא נשק לשפתיי בעדינות.  "עטרה מותק תשתי את כדור ותנוחי היטב אני אבוא לבקר אותך מאוחר יותר אני צריך ללכת לכנס חשוב." הוא אמר נושק למצחי עיניו הסתכלו בעיניי במבט קפוא שלהם דוחק בי לשתות הכדור. שתיתי את הכדור התחבקנו לרגע נשמתי את ריחו לקרבי. לאחר מכן הוא שחרר אותי מבין זרועותיו עוזב את החדר.
אבא התיישב לידי בוחן את פניי ברוגע הוא נראה רציני מתמיד.
"אני מצטערת שלא סיפרתי לך עדיין, לא היה לי זמן טוב לספר רציתי להכיר לך אותו." אמרתי לאבא אני הצטערתי ששיקרתי לו על מירבל.
"אני יודע עטרה, איך את מרגישה נסיכה שלי?" הוא שאל עוטף אותי בחיבוק חם. טוב יותר כי אתה פה אבא קשה לי כל כך הגבר המעצבן הזה מנשק אותי כל פעם וזורק. אליאור הבהיר לי שאין לי עתיד איתו.
"מבריאה אתמול היה לי קצת חום אבל עכשיו אני בסדר." אמרתי בחיוך גדול מחבקת אותו חזק. "אבא התגעגעתי אליך מאוד." אמרתי לו מחבקת אותו. "אני רוצה הביתה נמאס לי לשכב במיטה כל היום." אמרתי בחיוך מתלוצצת.
"גם אני ילדה יפה שלי התגעגעתי מאוד עלייך, אל תדאגי עוד מעט תצאי מפה." הוא ליטף אותי כמו בילדות חייכתי חיוך גדול מלא באושר.
"אני הבחורה הכי מאושרת יש לה אבא הכי יפה בעולם וטוב." אמרתי מאושרת לראות אותו הוא צחקק נושק לי בלחי.
"גם אני אוהב אותך את הילדה הכי יפה שיש בעולם, עטרה אני חייב להגיד בחרת בחור יפה לחייך, גבר חכם שיכבד את האוצר שלי זה מה שאני רוצה לבת שלי. שיאהב אותך וישא אותך בזרועותיו אם הוא הגבר הזה אני נותן לך את ברכתי." הוא אמר לי בחיוך כשעיניו ירקרקות אזמרגד עם אותו גוון כחלחל שירשנו ממנו נצץ בחום גרם לי לכאב עכשיו. איך אוכל להמשיך בשקר הזה הגבר הזה לא מכבד אותי ולא אוהב אותי ואני לא חושבת שיישא אותי בזרועותיו לעולם יותר נכון ישליך אותי מהם.
"תודה אבא הוא הגבר הזה שתמיד רצית עבורי." אמרתי את המילים מוציאה אותם מפי בכוח.
"מה עם אליאור כבר נגמרה האהבה כלפיו?" הוא שאל בחיוך משועשע.
"כן, אחרי שהבנתי שהוא יוצא עם אחת הבנות שלומדת איתי. התבגרתי והבנתי שהוא לא בשבילי ופגשתי בניתאי במקרה." אמרתי בחיוך נזכרת ביום ההוא כשהבנות סיבבו אותי סיפרתי לאבא והוא צחק.
"אז ככה פגשת אותו?" הוא שאל צוחק לא מאמין.
"זה היה מביך אבל פעם שנייה זה היה בשיעור הוא מחליף את המרצה הקבוע שלנו לא ידעתי איך להתחמק ממנו. אבל ניתאי שם לב אליי ככה התחלנו לצאת אחרי שהוא כמו כל גבר אירופאי טוב הזמין אותי לצאת איתו." סיפרתי לו בחיוך גדול.
"אני אשמח לפגוש אותו אם כך הוא אחרי הכל גם הגיבור שהציל את חיי הבת שלי." הוא אמר בחיוך היפה שלו אבא ואמא שלי היו צעירים, כשהביאו אותנו לעולם והם עדיין נחשבים להורים צעירים. אמא תמיד היתה מספרת לנו את הסיפור של האביר במסכה אהבתי לשמוע את הסיפורים עליו. ואבא כמו תמיד היה שר לנו שירים לא מוכרים. אני זוכרת לילה אחד אחרי שהתעקשתי שאבא יספר לי את הסיפור על האביר במסכה הוא סיפר לי בצורה שונה מאמא. אהבתי את הדרך שהוא היה מספר לי אותו שונה בתכלית ממה שאמא סיפרה. עכשיו אני זוכרת בין המילים שלו איזה מסר הוא רצה להעביר.