מלודי

1 - כוונות טובות

בפעם הראשונה שראיתי את מלודי, הנשימה שלי נעתקה בבת אחת.

מי היה חושב, שאפגוש בקפה מול הדירה שלי את האדם שישנה את חיי על קניהם?

מחשבה אחת חצתה את ראשי בזמן שסקרתי את הבחורה הנפלאה למולי, הפרח העתידי שלי, האדם שכעת ממלא את ימי ולילותיי; כל כך יפה.

השיער הבלונדיני שלה היה קשור בזנב סוס ונתן הילה זהובה לראשה בכל מקרה, כי הוא תמיד היה עד כדי כך בוהק ומהמם. הפנים הזוויתיות שלה; האף הישר ועצמות הלחיים המלוטשות היטב, שהיו מכוסים בעור חלבי חסר כל פגם.

והעיניים שלה, הו, העיניים שלה. אגמים עמוקים של כחול בוהק, לא נגמר.

אבל יופי חיצוני זה לא כל מה שאני מחפש, ולכן נתתי לזה להחליק. אני זוכר איך גמגמתי את ההזמנה שלי אליה, והיא הבזיקה לעברי את החיוך הכי אמיתי שראיתי זה זמן כה רב.

ליבי לבלב בתגובה אליה, ממש בבת אחת. כמה זמן עבר מאז שחייכו אלי בפעם האחרונה? חיוך כזה, אמיתי, גדול, לבן?

כל כך הרבה זמן.

ואני הרגשתי כל כך קטן וחלוש לעומתה, מלודי. שאמנם אמורה לשרת אותי - הרי, היא עובדת בית קפה - אבל עדין עמדה כל כך זקופה, בגאון, בניגוד אלי שעומד שפוף. כולי עור ועצמות בניגוד אליה, שהיה אפשר לראות שהיא אכלה טוב למרות שהיא עבדה במקום הארור הזה, בחלק הכל כך מפוקפק של העיר.

הכל בה היה טוב, הכל בה היה ממש מדהים.

היא הדהימה אותי.

---

מלודי מושלמת; אני משלים עם המחשבה הזאת עוד ועוד ככל שאני חוזר שוב ושוב לבית הקפה.

היא מנומסת, מקסימה. מתבדחת עם העובדים סביבה בקביעות. היא בחורה אדיבה ומקסימה, אנשים מסביבה מעריצים אותה ומקנאים בה בבת אחת.

המחשבות שלי רודפות את מלודי גם כשאני לא נמצא בבית הקפה, אני שואף אליה ורוצה עוד ממנה; מקולה, ממראה, מריחה.

אני מתחיל להגיע לבית הקפה בקביעות פשוט כי אני חייב לראות אותה, חייב לקבל עוד ממנה. הימים בהם היא לא נמצאת בבית הקפה שוברים את ליבי וגורמים לי להרגיש מרוקן ושבור.

ואני מבין שאני חייב לעשות משהו, משהו כדי לגרום למלודי להישאר איתי כל הזמן. מלודי היא כמו תרופה למלוכלך והמעוות בתוכי, ואני מרגיש כאילו אם רק מלודי תישאר איתי, לצידי, אני אוכל להפוך לאדם הרבה יותר טוב.

הימים שלי אפורים. אני עובד בעבודות שחורות; אתרי בנייה, ניקיונות. כל דבר מזדמן ומהיר. כסף חומק מבין הידיים כאילו זאת מסננת. הוא נחטף ונעלם לאוויר בלי שום בעיה. במיוחד עם הביקורים הכל כך דחופים לבית הקפה. אבל כשאני מגיע ורואה את מלודי, אני מרגיש פתאום כאילו לא משנה כמה זמן ביליתי בעבודה מפרכת, מלודי שווה את כל הכסף הזה. היא שווה את הכל.