מלודי שלי קצת מדוכאת בימיה הראשונים בביתנו החדש, אני רואה ויודע את זה. למרות שאני מתהלך מסביבה בעדינות היא עדיין מבועתת ממני.
שותקת. היא לא מסוגלת להוציא מילה. אני יודע שזה רק האפקט של ההגעה למקום הזר הזה, עם האדם הזר הזה בתוכו.
עוד קצת, אני אומר לעצמי. עוד מעט.
מלודי הקטנה והשברירית צריכה קצת זמן כדי לצאת מהפקעת שלה, היא עוד מעט תשוב ותהיה הפרפר היפהפה הזה שאני מכיר כה טוב.
---
מלודי שלי מתחילה לצאת מהקליפה, לאט לאט. אני רואה איך זה מצליח. אחרי כשלושה ימים של שתיקה, היא פוצה את פיה לראשונה, קצת לפני שאני יוצא לעבודה; "אתה... נייתן, נכון?" הקול שלה מצלצל באוזני; רך, מתוק. היא נשמעת קצת מבוהלת ונרעדת; מתחת לעיניים שלה, על גבי העור שהיה אמור להיות מושלם, ישנם עיגולים שחורים.
סוף סוף, מלודי שלי מתחילה להיפתח. אני מרגיש את זה. זאת תחילת הדרך שלי ושל מלודי.
אני מהנהן בעדינות.
מלודי שוב שותקת, אבל אני כל כך שמח בידיעה שאכפת לה משמי, ושהיא מודעת לקיומי בעולם שבו היא נמצאת.
---
אני חוזר בערב, קצת מאוחר. דואג קצת כשאני עומד על מפתן הדלת ומחליק בידיים קצת רועדות את המפתח למנעול. אני לא יודע מה אני עלול לראות מאחורי הדלת הזאת; אני מבין שאני מפוחד שמלודי שלי תיעלם, חלילה.
אני נכנס ופונה לחדרי במהירות, סוליות נעלי משמיעות רעשים קלים מתחת לרגלי בהתרגשות מעורבלת בחשש לפני שאני פותח עם המפתח שלי את הדלת לחדרי, נכנס פנימה; לבי נרגע למראה של מלודי ששכובה על מיטתי, בוהה בתקרה.
לקול הדלת הנפתחת מלודי קמה לה בחינניות לישיבה למרות השלשלאות על ידיה, היא פוצה את פיה שוב וקובעת בנחישות; "אתה היית לקוח קבוע בקפה."
"כ-כן." לשוני מועדת, העובדה שהיא מדברת - ולא רק מדברת; אלא מסתכלת אלי, ועוד מסגירה את זה שהיא זוכרת אותי - גורמת לי להרגיש אופוריה מחרידה ומהממת שמתפשטת בכל עורק ונים בגופי.
מלודי מהנהנת, ואני מאמין אוטומטית שהיא עומדת לשתוק, אבל היא פותחת את פיה שוב, "נייתן," היא אומרת את שמי בעדינות, "אתה יכול להסביר לי... למה... עשית את זה?"
למה? זאת הייתה שאלה מאוד פשוטה בשבילי, "כי אני אוהב אותך, ואני רוצה להיות איתך לנצח."
"אז פשוט לקחת אותי?" אני חושב שמתחת למסכת קולה הרגוע לכאורה של מלודי יש כעס קל. טוב, אני מבין בסך הכל. שלפתי אותה ממסגרת הנוחות שלה בצורה קצת לא ג'נטלמנית שכזאת, בהחלט לא דרך הגונה לחלוטין להתנהג איתה כלפי בחורה כל כך איכותית כמו מלודי. אבל מקרים נואשים דורשים אמצעים נואשים.
"כן," אני עונה ברכות. "כי את עדיין לא הבנת את מה שאני כבר יודע." העיניים הגדולות-גדולות של מלודי מסתכלות בי בשאלה, ואני על סף הטביעה בהן כשאני משיב לשאלה האילמת; "שאנחנו נועדנו, שאני אוהב אותך יותר מכל זוג אחר בעולם הגדול הזה, מלודי."
אני אומר את המילים שהייתי כה רעב להוציא מפי, סוף כל סוף. ליבי מלא בהקלה אך בלחץ אדיר - התגובה שלה, של מלודי שלי. אני רוצה שהיא תשמח, אני רוצה שהיא תהיה מאושרת, שהלב שלה ירעד כמו ששלי רועד.
לאכזבתי, היא רק מקמטת את גבותיה לרגע בתהייה לפני שהפנים שלה הופכות חסרות הבעה לחלוטין. "אני... מבינה. אוקיי."
לפתע, אני זועם. כל כך זועם שאני רוצה להטיח את ראשה של מלודי בקיר עד שאראה דם. אבל מלודי שלי עדין לא מבינה, אז אני סולח לה בידיעה שהיא עוד שניה תראה, עוד קצת. היא תרצה אותי כמו שאני רוצה אותה, אולי אפילו קצת יותר. נוכל להתווכח מי אוהב ורוצה את מי יותר, אוכל להרגיש רצוי ואהוב סוף כל סוף עם מלודי.
רק עוד קצת, עוד קצת להמתין.
---
היא מדברת קצת יותר, מוציאה משפטים קצרים מפיה, אבל לפחות היא אומרת. זה מספיק טוב בשבילי, זה כל מה שאני רוצה ממנה בינתיים. אני רוצה שהיא תוציא את המלודי האמיתית שלי שוב; הרכה, התמימה, הטהורה. האחת שהייתה הכל בעולמי, השמש המרכזית של חיי.
בעקבות ההסתגלות, מלודי הנוכחית קצת יותר אפורה ומרוסנת. זה קצת מעציב אותי, אבל אני לא יכול לומר דבר - זה אני ששלפתי אותה מאורח החיים הרגיל שלה, בסך הכל. כל מה שנותר לי זה להמתין שהיא תתרגל לאחד הזה.
והיא מתרגלת, אני רואה איך היא מתרגלת. אומרים שהאדם יכול להתרגל להכל אם הוא רק יוכל; מלודי שלי תתרגל גם כן.
כמו שהיא מתרגלת למנות קצת יותר קטנות של אוכל שאני מביא לה. הכסף זאת בעיה כשאתה מכלכל שני אנשים ולאור העובדה שמלודי ממילא נשארת בבית כל היום אני קצת חושש שהיא תאבד מגזרתה, אז אני מעניק לה קצת פחות אוכל.
בסופו של יום זה בסדר, כי מלודי תהיה בסדר; היא חזקה, היא השמש, דבר לא יכניע אותה.
---
אין לי סיבה לפחד שמלודי תיעלם. אני יודע שמהרגע שנשאתי אותה מעל מפתני והכנסתי אותה לחדרי, היא לעולם לא תלך; לא רק שזה יהיה הבית שלה לשארית חייה, דאגתי שהיא לא תוכל ללכת לבדה. אני יודע שמלודי יכולה לא להבין את זה לעיתים - שלשלאות מסביב לידיים? גם אני חשבתי שזה היה קצת מוגזם. אבל הייתי חייב לנקוט באמצעים מסוימים כדי להבטיח את השלווה שלי, ואני יודע שמלודי תסלח לי בסופו של דבר כשהיא תבין מאיפה הגעתי.
בסך הכל, אנחנו נועדנו אחד לשני. גם אם מלודי לא מבינה את זה בשלב הזה, אני חושב שהיא תבין בקרוב - נועדנו זה לזו. היא היפה והטובה, ההפך המושלם מנגדי - המעוות והמבולבל.
YOU ARE READING
מלודי
Short Story•הושלם• מלודי הייתה הפרח הצבעוני היחיד בעולם השחור לבן מסביבי, האור שקיבל אותי בבוקר ושנפרד ממני בלילה, הדבר שהופיע מול עיני כל פעם שעצמתי אותן. מלודי, מלודי שלי, שמעולם לא הייתה מודעת לקיומי אבל עדין אהבתי אותה הכי הרבה בעולם, כל כך שזה כאב לא להיו...
