אזהרת טריגר, חברים: אלימות פיזית קשה ומתוארת באחד הזה. אני משילה מעלי כל אחראיות בעניין.
~~~
אני ומלודי מאוהבים ושמחים. תדירות הבכי של מלודי יורדת לאט לאט, והופכת מיבבות כבדות לרעידות קצרות, אז אני בטוח שזה אומר שלאט לאט הגעגועים שלה חודלים.
זה אומר שאני מתקרב עוד צעד לקראת האושר הסופי שלנו.
עוד צעד אחד, עוד קצת.
מלודי תתרגל סוף כל סוף למציאות הקיימת שלנו, מלודי תזרח באור הכה בהיר שלה ותיתן לי את כל כולה. כרגע, אני יודע שיש לי את גופה.
ואני יודע שהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, אבל היא עדין לא אוהבת אותי כפי שאני אוהב אותה. כי בסך הכל, מלודי עדין רק התחילה להסתכל עלי באמת.
אני יודע שאני רקוב ודוחה, אבל עם הזמן, ככל שמלודי תתנתק ותתרחק מאנשים אחרים, היא תגדל לאהוב את הגוף הגמלוני והמכוער שלי, את פני המצולקות ואת האישיות הרקובה שלי.
כי זה יהיה הדבר היחיד שמלודי תכיר.
---
"נייתן," מלודי מסתובבת, גבה מופנה לעברי. אחרי שהתחלנו להתנות אהבים באופן קבוע, כך היא נטתה להתנהג. אני אישית נוטה לשער שזה בגלל הביישנות הטבעית והנשית שמשתלטת עליה. במקום כה בסיסי ופשוט כמו החדר שלי, האינסטינקטים הכי פשוטים של האדם הופכים לחלק בלתי נפרד מההתנהגות והאופי שלו.
זה פשוט זה, מה שגורם לך להיות פשוט... אדם.
"כן, מלודי שלי?" אני שואל, אצבעות אחת מידי עוברות בשיערה לאט לאט, מברישות את הקשרים הלא נחוצים. כן, מלודי שלי קצת לא מטופחת לאחרונה. אני שוקל לקנות לה מברשת לשיער - בסך הכל, זה לא מזיק יותר מידי וממילא הפעמים היחידות שהיא יכולה להתנקות ולהסתדר הן רק בנוכחותי. אחרת, היא לא תוכל לצאת מהחדר. "הכל בשבילך."
"אני רוצה לצאת החוצה, נייתן." היא אומרת בשקט.
אני מתאבן, כל חלק וחלק בגופי פתאום נלחץ וכואב. הכל מחריד. "מה, מלודי?" אני שואל, בתקווה עזה ששמעתי לא נכון.
"אמרתי..." היא לוקחת נשימה עמוקה, ואני מרגיש איך גופה נרעד כשהיא מוציאה אותה החוצה. "שאני רוצה לצאת החוצה."
"אל תדברי על העולם שבחוץ, מלודי." אני אומר בשקט, מנסה להדחיק את המפלצת בתוכי, שרוצה לראת דם. "אני לא רוצה לפגוע בך."
"אבל - " היא מתעקשת, מעוררת את חמתי יותר. המפלצת שבי מתפרעת.
"שום אבל, מלודי." אני מקשה את קולי, מתעקש לכפות עליו לא לרעוד, להישאר יציב, רגוע. אבל מבפנים אני מפלצת זועמת מלאה כעס בלתי ניתן להכחשה.
אני רוצה להרוג את מלודי במו ידי.
אני מסוגל.
אני חושק בזה כל כך. כל חלק וחלק בגופי מבקש למותה של מלודי שלי, לגופתה השבורה שתיפול לרגליי.
YOU ARE READING
מלודי
Short Story•הושלם• מלודי הייתה הפרח הצבעוני היחיד בעולם השחור לבן מסביבי, האור שקיבל אותי בבוקר ושנפרד ממני בלילה, הדבר שהופיע מול עיני כל פעם שעצמתי אותן. מלודי, מלודי שלי, שמעולם לא הייתה מודעת לקיומי אבל עדין אהבתי אותה הכי הרבה בעולם, כל כך שזה כאב לא להיו...
