אני מגיע למסקנה שמלודי שלי מסתגלת סוף כל סוף כשהיא מסתכלת לי בעיניים מבלי להיראות כאילו כל הרוח ירדה מהמפרשים שלה. לא, למעשה, מלודי נראית בטוחה יותר ובנוח במקומה. היא מכירה את החדר הקטן בו סגרתי אותה כמו את כף ידה; אני מניח לי שהיא כנראה אוהבת להסתובב כדי לתת לה להרגיש את העולם החיצון.
היא מכירה בי יותר, בנוסף לזה. אני חושב, לפחות. בימים הראשונים ישבתי על הרצפה למרגלות מיטתי הרעועה, על גבי שמיכה מרוטשת שלא ריככה דבר.
למרות שהמזרן שלי נוקשה וגבשושי, עדין יש הבדל בינו לבין הרצפה. לכן, אחרי כמספר ימים ניסיתי להזדחל למיטתי שוב, לצידה. מלודי שלי לא הגיבה לעניין, ולמרות שהיא לא הראתה שום סימן לאישור, היא לא דחתה אותי.
זה מספיק בשבילי. אני יודע שעוד מעט אוכל להתקרב לשלב הבא; מלודי יודעת כבר על הרגשות שאני מרגיש כלפיה, ולא אמרה עליהם דבר. אני חושב שבקרוב היא תוכל לקבל אותי אליה ולחזור אל עצמה.
הפעם, ביחד איתי.
---
היום השמח בחיי זה זמן רב נופל עלי כשבוע וחצי אחרי שמלודי הגיע למפתני. אני מגיע לבית אחרי יום עבודה אכזרית; משמרת לילה מאוד פיזית, ארבע עשרה שעות עבודה רצופות - מהשעה שמונה, כל הדרך עד עשר בבוקר. אני גורר את עצמי בכוח למקלחת כדי לא להביא שום אי נעימות על מלודי, ויוצא משם בתחושה מפורקת.
אני מזדחל אל החדר בקושי, רואה את מלודי ששכובה על המיטה בעיניים עצומות. אני משוכנע שהיא ישנה, אז מנסה להתארגן בצורה שלא תרעיש יותר מידי ולא תרתיע אותה ממני.
"נייתן," היא אומרת כשאני נשכב לצידה על המיטה, דחוק בין הקיר לגופה כדי לאפשר לה חופש תנועה. אמנם אני מגביל אותה לחדר ובשלשלאות, אך כל עוד היא אזוקה בחדרי, אין לי שום כוונה לתת לה עוד הגבלות, שמא לא תרגיש כבולה יתר על המידה, חלילה.
"כן, מלודי?" אני שואל בשקט, בתקווה לא להבהיל אותה פתאום. חצי מופתע שהיא ערה.
מלודי, שתמיד הפנתה את גבה אלי בשנתה, מסתובבת. הקרבה שלה אלי מערפלת אותי לרגע, גורמת לי להתרגש ולהסתחרר. כשאני מתמקד אני מנסה לקלוט מה היא רוצה, אך המבט בעיניה בלתי ניתן לקריאה, וההבעה שלה חסומה בפני. "אני..." היא אומרת לפני שהיא עוצרת לרגע. "אני זוכרת שאמרת לי ש...אתה אוהב אותי, ובגלל זה אני כאן. נכון?"
אני מהנהן באיטיות, מרגיש איך הבלבול חורט את אותותיו בפני.
"אז רק... רציתי לומר לך משהו." היא אומרת בטון קצת מהוסס בביישני, ואני מתגעגע קצת למלודי הישנה ומלאת הביטחון ברגע הזה, אבל גם חושב שזה נורא חמוד ומקסים מצידה, וזה גורם לליבי קצת לזנק בחזה בערגה.
"כן?"
"יצא לי... להכיר אותך, לאט לאט, בשבוע הזה. ואני חושבת שאני... שאני יכולה לאהוב אותך גם," כשהמילים האלה יוצאות מהפה של מלודי, אני מסתכל עליה, כמעט מוכה הלם טהור. המחשבה שהדברים שהיא אומרת נכונים פתאום מכה בי, ואני לא מצליח לחשוב כמו שצריך מרוב השמחה שמקפצת בחזי. "...אם תתן לי קצת זמן. בסדר, נייתן?"
תחושות האושר גורמות לחזי כמעט ולהתפוצץ. אני פתאום מחייך חיוך ענקי, בלי כל שליטה. עבר כל כך הרבה זמן מאז שחייכתי חיוך כזה שאני בטוח שהוא יצא קצת מוזר. "בסדר, מלודי. כל מה שתרצי."
אני הולך לישון, והשינה שנפלה עלי הייתה כה מתוקה ורווחת, כזו שלא יצא לי לראות כמוה זה כמה שנים טובות.
---
אני כל כך מוכה הלם מהגילוי המדהים, המילים המרהיבות שיצאו מפיה של יקירתי. מלודי שלי אוהבת אותי בחזרה - כלומר, היא תוכל, והיא תאהב. אני האדם היחיד בחייה מהנקודה הזו והלאה - זה כל מה שרציתי זה כמה חודשים ארוכים.
אני כל כך מעורפל מהעובדה הזאת שבעבודה אני כל כך מאושר מהמחשבה הזאת ומוסח לי קצת ממלאכתי. כתוצאה, הבוס שלי ניגש אלי, רותח מעצבים, חובט בי בעוצמה ומותיר סימן גדול של כף יד על הפנים שלי.
למרות הכאב הצורב על הלחי שלי אני לא טורח להרגיש מושפל או מריר - אני כבר רגיל למכות וכאב פיזי, אני פשוט עסוק בהשבת השמחה אלי כשאני שב להתעמק בעבודתי.
מלודי אוהבת אותי, דבר לא משנה.
---
בבית אני ומלודי קרובים יותר, אני יכול לחוש בזה. מלודי פחות מהססת בסביבתי, עוד יותר ממקודם. היא חופשייה ביחד איתי. העולם הקטן שלה מתחיל להתעצב מסביבי ולהתעמק בי.
רק בי.
היא מדברת יותר, ובימים האחרונים התחלתי לראות את המחוות הקטנות שלה לעברי, הנגיעות הקצרות, הגיחוכים הקטנים. מבטים סמויים שהיא יורה לעברי. הקול שלה יותר בטוח, יותר רגוע. היא מתעצבת לאט לאט לתוך המלודי שאני רוצה שהיא תהיה; המלודי האמיתית.
אני חי את החלום פתאום, מלודי נמצאת במיטתי, איתי, שלי. היא תישאר כך לעד, אני אזכה להזדקן לי עם מלודי, יד ביד. בחדר הקטן שלי מלודי תישמר מכל רע ונזק, ודבר לא יפגע בה לעולם.
מלודי לעולם לא תחמוק ממני.
לא, מלודי לעולם לא תרצה. כי מלודי אוהבת אותי.
---
כשהיא ישנה, אני לפעמים מסתכל על הפנים הישנות שלה ומבין כמה בר מזל אני שהיא בידי, אצלי. אני כל כך שמח שהחלטתי לקחת יוזמה ולדאוג ששנינו נהיה ביחד, נתאחד.
אני כל כך מאושר שאני משתוקק לבכות, אך אומר לעצמי שאני חזק יותר מזה. אני לא אוהב לבכות, במיוחד שלא מדברים טובים - כי אני יכול ליותר. היה גיהינום שלם בעברי. כאבתי, אוכזבתי ונטטשתי.
עברתי כל כך הרבה בחיי, אבל סוף סוף השגתי דבר אחד; השגתי את מלודי.
ולעולם לא אשחרר.
YOU ARE READING
מלודי
Short Story•הושלם• מלודי הייתה הפרח הצבעוני היחיד בעולם השחור לבן מסביבי, האור שקיבל אותי בבוקר ושנפרד ממני בלילה, הדבר שהופיע מול עיני כל פעם שעצמתי אותן. מלודי, מלודי שלי, שמעולם לא הייתה מודעת לקיומי אבל עדין אהבתי אותה הכי הרבה בעולם, כל כך שזה כאב לא להיו...
