מלודי

9 - חופש

יוP:

זה הפרק האחרון, חברים^^ מה שכן, אני שוקלת פרק בונוס עם כל מיני עובדות אקראיות על נייתן ו"מלודי", ואולי כמה פרטים שהשמטתי שלא הספיקו להגיע לסיפור בסוף. אז אם אתם מעוניינים באחד - אשמח אם תגיבו לי פה ותגידו את זה.^^

ולפרק, בפעם האחרונה:

~~~

מלודי שלי קרובה אלי שוב. אני מתנים אהבים שוב בקביעות, אנחנו מאוחדים וחזקים, מדברים שוב.

אני מאמין שזו המברשת. המחווה הקטנה בטח נגעה בליבה של מלודי שלי, אני יודע כמה רחומה ואוהבת היא. היא בטח כבר הבינה, מלודי שלי, שהאשמה הייתה עליה.

אני רוצה לקחת את מלודי שלי החוצה, סוף כל סוף. אני מרגיש מוכן להסתובב איתה ברחובות ולהוביל אותה אל מזבח הנישואין. אני מאמין שהגענו כבר לשלב הזה.

אבל אני מחכה, עד שמלודי שלי תחלים קצת. היא עדין קצת פצועה מהפצעים שהנחילה על עצמה. אין מה לעשות, זה המצב הקיים. זה מה שמלודי שלי ביקשה ודרשה, והיא מבינה את זה.

---

"איפה החלק השני של המסרק שלך?" אני שואל, מלא בתהייה כשאני שם לב יום אחד למברשת נטולת הידית של מלודי. השבר שלה נראה נקי להחריד, משוייף ביותר.

"הורדתי אותה. זה הרבה יותר נוח לי להסתרק בלעדיה." מלודי משיבה ומרימה את השאריות של המברשת שלה. מעבירה כמה הברשות מהירות בשיערה, נושכת קלות את השפה התחתונה שלה. "רואה?"

אני לא מבין את זה, אבל אני מניח שאם ככה נוח למלודי שלי, אין לי שום צורך להפר את הנוחות שלה. כל עוד היא התייחסה למתנה שלה בצורה הראוייה. בסך הכל, המברשת נראית נהדר.

---

אני חי את חיי ללא מושג, ללא שמץ.

בלי שום ידיעה לאן אני הולך ומה אני עושה.

רק שמח שמלודי איתי.

---

הדקירה משיגה אותי ברגע שאני לא שם לב אליה; באמצע שינה חטופה. הידיים הרכות של מלודי מסובבות אותי אל גבי, ובעיניים עצומות, אני מקווה שהיא תיזום דבר מה.

טוב, היא בהחלט לא יוזמת את מה שאני חושב שהיא תיזום.

כשאני מרגיש איך מלודי מתמקמת מעלי, שומע את השלשלאות לרגליה זזות יחד איתה. חיוך קטן נמתח על שפתי ואני פותח את עיני רק כדי לראות באימה איך היא מניפה דוקרן בידה.

ליבי נעצר בחזה וידי לא מספיקות לזוז, פני בקושי מתעוותות לפני שהוא פוגע בעוצמה בבית החזה שלי.

אני זועק בכאב ונושף בהיסטריה בזמן שמלודי שולפת אותו. אני מרגיש איך הדם זולג מהחזה שלי בחופשיות, הכאב קורע אותי בעודי בחיים. אני נחרד וחנוק, וכל חלק וחלק בגופי קפוא מרוב ההלם.