בימים האחרונים, מלודי חוזרת להיות השמש; גדולה, זוהרת, חסרת כל היסוס ופחד. כן, בנקודה הזאת אני יודע שמלודי כבר התרגלה לביתה החדש. אני קצת מהוסס להחזיר אותה אחורה, אז אני דואג להתקדם.
אבל אני יודע שההתקדמות קרבה, ומתחיל לחשוב על הדרך להעלות אותה - אני רוצה אחרי הכל, שמלודי תקבל אותי.
בסוו של יום, אני לא רוצה להגיע למצב בו מלודי תרגיש כאילו נכפה עליה לעשות דבר.
---
"איך היה בעבודה?" היא שואלת ברכות אחרי יום ארוך ונוקשה. העיניים של מלודי נעוצות בספר בידיה, אז היא לא רואה את החזות שלי ומבינה איך אני נראה באמת.
אני עומד לי במפתן הדלת שלי, שפתחתי עם מפתח. הרגליים שלי כואבות, הפנים שלי מטונפות והשיער שלי סתור לגמרי. אני מרגיש נרעד, בחילה עוברת בכל גופי ואני מעורער לחלוטין כי הבוס שלי ירה אגרוף היישר לקרביים שלי ואני יכול עדין להרגיש את זה, גם שלוש שעות אחרי.
ואני מביט בה לרגע ושותק, ולמרות כל הכאב הפיזי שבי - חום נפלא התפשט בי, מצאתי את עצמי חושב כמה על כמה מלודי מפעימה אותי... לבי פועם בשבילה, אני בטוח. הדאגה שבה, בליבה, כלפי... מרהיבה אותי.
"אה... היה... ב-בסדר." אני מועד קלות בלשוני מרוב בושה, עיני מושפלות למטה אוטומטית. "כ-כן. תודה."
מלודי מהמהמת קלות לפני שהיא מזדקפת ממקומה. היא מרימה את עיניה מהספר שהענקתי לה ולפתע הן נפערות בהלם. "מה... מה קרה לך?"
"שום... דבר." אני אומר ומרגיש הרבה יותר מודע למצבי, כתפי מתקפלות מרוב בושה וכעס עצמי על העובדה שנתתי לה לראות אותי במצב הזה.
אני שומט את כתפיית התיק שלי מעל כתפי והוא נופל בקול על הרצפה, קול שגורם למלודי שלי לקפוץ במקומה. כן, מלודי אמנם רגועה רוב הזמן, אבל רעשים חזקים מאוד מפחידים אותה, כנראה כי זה הזכיר לה את האלה שבאמצעותה הכיתי אותה.
אני מבין, כנראה המקרה הכה את שורשיו במלודי, גורם לה לטראומה עמוקה. כל אחד היה מרגיש ככה. אני גדלתי בידיה של אמי, וגם אני קיבלתי את החלק שלי, של הטראומה והכאב.
"אני אלך... להתקלח." אני ממלמל.
מלודי שלי מהנהנת קלות.
---
כשאני שוכב לצידה, על המיטה, באותו הלילה. העיניים שלה בוהות בי בסקרנות. היא מסובבת לעברי, קרובה אלי. הו, מלודי שלי. הנוכחות שלה מרפאת ומתקנת אותי.
"נייתן." היא אומרת, קולה הרך מתנגן באוזני, "יש משהו שגרם לך לקחת אותי?"
"ממ?" אני שואל בתשישות, קולי מחוספס לאוזני.
"אני מתכוונת, אני יודעת שאתה אוהב אותי, ובגלל זה לקחת אותי, נכון?"
"...כן." אני מתחיל לאט לאט להבין את הכוונה שלה ובקרבי מתפשטת תחושה לא מובנת, שאני לא בטוח אם אני אוהב אותה או לא. התחושה שמתפשטת מבשרת לי שאני כנראה אאלץ לפרוש בפני מלודי על חיי, לספר לה על אמי.
מחנק.
השאלה בעיניים הכחולות שלה נראית כאילו היא בוהקת בעלטה. העיניים שלה בוהקות בתהייה, ברעב למידע. הו, מלודי החכמה שלי, כמה אני אוהב את הפיקחות והסקרנות בה. "אז, יש עוד סיבה?"
אני מכחכח קלות בגרוני, ההרגשה הרעה התפשטה לכל עורק מעורקי, קוברת את דרכה לתוך העצמות שלי. "כן," אני משתדל להישאר מינימלי ככל האפשר; "האנשים שאהבתי אף פעם לא אהבו אותי, הם לא..." אני מועד קלות בלשוני לפני שאני בולע את רוקי בנוקשות וממשיך, "הם לא דאגו. הם גידלו אותי, וברגע שהייתי בן שמונה עשרה הם..." לקחתי נשימה עמוקה לפני שהמשכתי בקול נרעד, "הלכו... ונטשו אותי לדאוג לעצמי."
"הם, ההורים שלך?" מלודי שלי שאלה בכל כך הרבה רכות, הו, הרכות.
עצמתי את עיני כי לא רציתי לבהות באוקיינוס שהשתקף מאחורי העיניים הצלולות שלה בזמן שהסיפור נוגע בשפתי. "הם... זאת רק אחת. אמא שלי... האדם שהיה אמור להיות אמא שלי." אני שומע ומרגיש את הכאב של הטראומה האישית שלי צורב אותי בזמן שאני מעלה את הדברים על לשוני.
אבל זאת מלודי, היא ביקשה. כל דבר שמלודי תבקש, מלודי תקבל.
כי היא מלודי.
היד העדינה של מלודי עולה אל פני ואגודלה מרפרף קלות על לחיי. המחווה הזאת, שעשויה להיות כל כך סתמית לכל אדם אחר, גורמת לי להרגיש כאילו אני נמשך מהתהום שנתליתי מעליו.
---
הלילה עבר עלינו בחצי שיחה חצי נמנום, דיברנו על הכל; חוויות קטנות ונחמדות, סיפורים קטנים מהעבודה. עובדות קטנות אחד על השני.
מלודי שלי אוהבת וחמה כלפי, הרכות שלה מנחמת אותי למרות שהיא לא מצליחה לרפא את הכאב הלא נגמר שאני חש. בלילה הזה, אני מבין כמה אני זקוק לה - לציפור האישית שלי, בכלוב, שתחייה, תשתה, תאכל ותפרוש כנפיים לפקודתי, שלי. כי לולא מלודי, אני לא בטוח היכן הייתי.
כנראה מת, בידי הבודדות.
הבדידות כמעט כלתה אותי לפני שהגיעה מלודי, כי למרות שהסתובבתי בקרב האנשים, הייתי ונותרתי צל.
---
"נייתן, אני חושבת שאני אוהבת אותך גם." מלודי אומרת אחרי הלילה הארוך שחלקנו, כמה דקות לפני שאני קם לעבודה.
ובאחת, במילותיה, היא ריפאה את כל מה שחשתי, את כל הכאב בחזי אחרי שהשתפכתי בפניה, את כל הפצעים מעברי. השמחה חזרה להתגורר שוב בקרבי, העולם נראה כאילו הוא צבוע בצבעים חיים יותר. הבטן שלי הסתחררה באושר, ושוב הרגשתי את החיוך נתלה על פני.
כן, מלודי שלי לא עומדת לעזוב, וזה מה שחשוב. אמא עזבה, אבל היא חדשות ישנות, פרק סגור בחיי.
כי כעת יש איתי מישהי אחרת.
והיא לא תעזוב, לא, היא לא תוכל.
המילים של מלודי שלי נותנות לי כוח עז, לקום, להתמודד עם היום, להרוויח כסף ואוכל בשבילנו. העבודה הרצופה מתחילה לקחת עוד ועוד מחיי, לנגוס עוד ועוד בנשמתי... אבל המילים של מלודי שם, ברקע. היא אוהבת, רוצה, היא דוחפת אותי קדימה.
כשמלודי איתי, יש לי סיבה לחיות שוב.
YOU ARE READING
מלודי
Short Story•הושלם• מלודי הייתה הפרח הצבעוני היחיד בעולם השחור לבן מסביבי, האור שקיבל אותי בבוקר ושנפרד ממני בלילה, הדבר שהופיע מול עיני כל פעם שעצמתי אותן. מלודי, מלודי שלי, שמעולם לא הייתה מודעת לקיומי אבל עדין אהבתי אותה הכי הרבה בעולם, כל כך שזה כאב לא להיו...
