יאללה, אוקיי. זה הפרק האחד לפני האחרון, אז כבר בהזדמנות זאת אומר לכם: תודה על כמעט מאה צפיות^^ מעריכה את זה:)
ולפרק~
~~~
זין, לא קוראים לי מלודי.
פעם חשבתי שזה היה שם די יפה, אבל אחרי ה...המ. יצור הזה, נייתן, אני חושבת שזה השם הכי מכוער שנוצר אי פעם. שום דבר; שם, או מילה לחלופין, לא נשמעו כל כך דוחים ומעוותים באוזניים שלי כמו השם הדוחה הזה.
החיים קשים מספיק בצד חסר התקווה וחשוך האל של העיר הזאת מבלי שפסיכופת עם אובססיה מטורפת וחסרת כל בסיס אלייך יחליט שכדי שתישארי איתו לנצח הוא צריך לחטוף אותך. זה מרגיש כאילו עברתי כל כך הרבה שזה כבר מתחיל לעשות לי בחילה וכמות כמעט בלתי נסבלת של עצבים וחוסר סבלנות אדיר.
אני נוהגת לחיות את החיים האפורים שלי בהקדשתם כדי לשרוד. אני עובדת תשעים אחוז מהיממה שלי במספר עבודות שונות שמתחלפות בקביעות, מנסה להכניס עוד אוכל לפה, עוד כסף לכיס.
אבל הכיסים שלי מלאי חורים, ובמאבק הבלתי נגמר להישרדות יום יומית, הכסף אוזל שוב ושוב ואני נותרת במעגל הבלתי נגמר, בלי רווח, בלי הפסד.
אני יודעת שברגע שאאבד את הכוח לעבוד, אני אמות, אז אני ממשיכה לעבוד.
...ואז נייתן מגיע. אני קולטת את הפרצוף המעוות שלו רגע לפני שהוא חובט בי עם אלה באחד מקיצורי הדרך החשוכים שלי הביתה.
השמיים החשוכים שמוארים בנורות צהבהבות זה המראה האחרון שאני זוכרת מהעולם החיצון.
---
וכך נפתח השלב החדש בחיי, מחופש מחניק לכלא מחניק אפילו יותר.
זה מתחיל לאט לאט. בהתחלה, אני כל כך מפוחדת ממנו שאני לא בטוחה איך להגיב ומה לומר. אני כל כך מבועתת ממנו ואני מרגישה כאילו הטירוף שרץ בראש שלו עשוי להיות מופנה כלפי והמחשבה מחרידה אותי, אז אני הולכת על קצוות האצבעות בסביבתו כדי להציל את עצמי.
אני מנסה לקרוא ולראות מה יעבוד הכי טוב עם נייתן, איך להתנהל איתו. לאט לאט נחשף בפני הבסיס שלו, הוא ילד טיפש ועגום שמחפש אחרי אהבה שבחיים לא נתנו לו.
כמה חבל שגם אני לא מתכננת להעניק לו את האהבה הזאת.
אני מתחילה להרגיש כמו מפלצת גם, תוהה לעצמי אם זה מדבק. אני שומעת את הסיפור שלו, הכאב שלו, הסיבה שהוא כלא אותי.
בנסיבות אחרות הלב שלי היה מתרסק לחתיכות קטנטנות, אבל הפעם הוא מסרב; הלב שלי לא ישבר.
כשזה נייתן; לא אכפת לי. אני מרגישה כמעט כהות מסוימת, דבר ותו לא חוץ מזה.
אני נותנת לו לעוות אותי מהשורש, כי זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות בסיטואציה המחרידה הזאת. ככה אני יכולה להמשיך מבלי לאבד את השארית של השפיות והיציבות שקיימות בי.
זה הכל.
אני מתחילה להבין; נייתן הוזה - הכל אצלו שגוי והוא רואה כרצונו, העיניים שלו מתבוננות וקולטות דברים שונים לחלוטין מטבעם.
כי העיניים שלי לא כחולות - הן אפורות, כהות, דומות יותר לחום מאשר כחול. והשיער שלי לא בלונדיני - הוא שטני, ובלתי ניתן לטעות בעניין. אבל מבחינת נייתן אני מלאך על פני אדמות, ואני לא בטוחה למה.
הדבר שהוא קורא לו 'המשקל האידיאלי' הוא בעצם תת משקל, כמעט וקיצוני שנכפה עלי כי בשביל לשלם שכר דירה לחתוך בארוחות זה נסלח, בסך הכל. אתה עושה הכל כדי לשרוד בגיהינום הזה. תת משקל שנהיה עוד יותר קיצוני כשהוא לא מצליח לספק לי ארוחות כפי שנדרש ומתרץ את זה בזה שהוא עושה את זה כדי שאשמור על המשקל שלי.
הצלעות שלי בולטות, כל כך בולטות. העצמות שלי לעיתים חורקות זו מנגד לזו והבטן שלי מתכווצת בכאבים בקביעות.
אבל אני שותקת.
אפילו כשהוא חודר אלי ושובר את גופי ונשמתי הוא לא שם לב, הוא עדין ממשיך להאמין במציאות המעוותת שהוא רואה.
בגלל זה כל כך קל לעבוד עליו כל הזמן הזה, לומר שאני מאוהבת בו; הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות. זה נייתן, זאת המהות שלו. להיות תמים, אידיוט.
הוא מדמיין חיוך על הפנים במקום הדמעות שאני לא מצליחה לעצור. הוא מדמיין מבטים אוהבים שבעצם סולדים ורועדים מפניו בלי כל שליטה.
והשנאה שלי אל נייתן טהורה, גדולה וענקית. היא שוצפת ואכזרית מצד אחד, ומצד שני היא כל כך חלשה ומלוכלכת, כי כשאתה נמצא בחור הגיהינום הארור הזה, גם אם אתה עצם כה גדול וחזק כמו שנאה, איך לעזאזל תישאר טהור? איך תעמוד זקוף?
ואני מרגישה את עצמי מתכופפת עוד ועוד ועוד, לרצונותיו, לבקשותיו, לתחינותיו. הוא מחריד אותי ומאיים עלי ואני מרגישה איך כל עצם בגוף שלי נדרכת ומתרוקנת מכל טיפת כבוד אפשרית על מנת לעשות את הדבר הבסיסי; לשרוד, לחיות.
---
כשהוא מכה אותי עד חוסר הכרה ולא מרפה גם כשאני מייללת וצורחת, רק כי ביקשתי לנשום אוויר נקי, מחוץ לחדר הארור שבו כלא אותי... רגע לפני שאני מאבדת הכרה אני מוצאת את עצמי נשבעת בלי מילים שגם אם הוא עומד למחות אותי מתחת לפני האדמה ולשבור אותי לחתיכות, אני אקח אותו למטה, איתי.
אני אהרוס אותו.
הוא משאיר אחריו מברשת שיער כדי לפצות על הכאב, ההרס והחילול שאני מרגישה כל יום ביומו מאז שהתחלתי לשהות בחדר הקטן הזה.
מברשת שיער אחת ומסכנה מספיק טובה בשביל נשק פוטנציאלי. אני מנסה לבלות את מלאי השעות הריקות שלי בחידוד הקצה שלה לדבר שיכול להיות נשק פוטנציאלי. במצב שלי, אני לא אהיה שקטה או חופשיה עד שיעורב דם.
YOU ARE READING
מלודי
Short Story•הושלם• מלודי הייתה הפרח הצבעוני היחיד בעולם השחור לבן מסביבי, האור שקיבל אותי בבוקר ושנפרד ממני בלילה, הדבר שהופיע מול עיני כל פעם שעצמתי אותן. מלודי, מלודי שלי, שמעולם לא הייתה מודעת לקיומי אבל עדין אהבתי אותה הכי הרבה בעולם, כל כך שזה כאב לא להיו...
