אזהרה מראש - תכנים מיניים בפרק הזה~
~~~
כשלושה ימים אחרי המעידה שלי ושל מלודי, אנחנו מאוד שקטים. אף אחד לא מדבר, שקט. אני מרגיש את האומללות נופלת עלי שוב - אה, כבר כשהתרגלתי להרגיש רגיל, שמח.
החיוך נפל ממני, העצב משתלט על כל חלק וחלק בישותי שוב.
כמה אני אוהב את מלודי שלי כשהיא חייכנית, שמחה ומצייתת לכל דבר. כמה אני מסוגל לרצות לראות דם כשהיא אומרת לא ושוברת את השלמות שלה בעיני.
זאת הייתה הטעות שלה, של מלודי. היא הייתה צריכה להיזהר, בסך הכל - אני לא אמור לרצות לעשות לה את הדברים האלה. אם היא תתנהג ככה, זאת הבעיה שלה. היא אמורה להיזהר ולספק אותי כמה שיותר, בסך הכל. זה התפקיד שלה בעולם הקטן שבתוך החדר שלי, לעד.
---
מלודי שוברת את הדממה. כשאני חוזר מהעבודה ונכנס לחדר בלב כבד, היא קמה משכיבה לישיבה ואומרת בקול קליל ויציבות; "אני אעשה את זה."
"...אה?" אני ממלמל, מרגיש כאילו הקול שלי יוצא צרוד וכבד יותר משהוא אמור לצאת.
המבט הכחול של מלודי ננעץ בי והאיר פתאום את המקום כמו פנסים בעלטה כשאמרה; "אתה יכול לקחת אותי, נייתן. אני רוצה להיות שלך."
ואני מחייך באושר, עכשיו כשאני יודע שמלודי מטפסת לידי בעצמה, היא נמצאת בכפות ידי מרצון. זה הדבר הכי חשוב בשבילי - אני רוצה אותה, שתבוא בשבילי, אלי.
וזה מה שקורה.
---
מלודי שלי פוסעת מחוץ לשמלה היפה שלה בעצמה. השמלה היפה איתה היא הגיעה למפתני, שמתחילה קצת להתבלות ולהיהרס.
אני חושב שאני רוצה לקנות לה חדשה.
העור שלה, מתחת לשמלה, בהיר, חלבי וחסר כל פגם. אני מושיט יד ונוגע בבטן שלה קלות, מרגיש את העור החשוף מנגד לאצבעותיי.
מלודי נרעדת מנגד למגעי, אני חושב שזה בגלל שהיא מאוד חמה מהיום השלם בפנים ואני מאוד קר מהמקלחת שלקחתי, כי כסף לא הולך לחימום המים.
היא ניצבת מולי, בבגדים תחתונים בלבד. הפנטזיה שלי, החלום שלי, עוד קצת ואני שם. כל מה שחתרתי אליו. כל המאמצים, המאבקים, הכאב, הכל משתלם ברגע שמלודי תנחת בזרועותיי.
אני רוצה לקחת אותה לנצח, אלי, לחיקי. שתהיה איתי לעד. רגשות האהבה והאושר זוהרים בתוכי כשאני מרים את ידי הרועדת אל הקליפס של החזייה שלה, מאחורי גבה, ומשחרר אותו, קצת כושל.
מלודי עוצמת את עיניה בעדינות ומסיטה קלות את ראשה בזמן שאני מחליק את החזייה מעל הכתפיים שלה וחושף את השדיים הזקורים והמלאים שלה. אני נשען קדימה ומדביק נשיקה קלה על הבטן המושלמת שלה בזמן שידי מחליקות אל התחתונים שלה ומפשילים אותה ממנה באיטיות.
היא מולי, חשופה לחלוטין. אני מושך אותה בעדינות על המיטה ומשכיב אותה על גבה. היא נאחזת בכתפיי ומסתכלת על פני, עיניה מעורערות קלות.
אני נושק קלות לשפתיה, ומלודי לא ממש מגיבה.
אני חושב שהיא קצת מפחדת, לא בטוח למה.
---
להיות בתוכה גורם לי להרגיש את השלווה הפנימית שסוף כל סוף חתרתי לעברה. אני מאושר, מלא בשמחה בלתי מעורערת בזמן שאני מטיח את עצמי לתוכה שוב ושוב. מלודי מתנשפת קלות, והקולות הקטנים שלה מקרבים אותי יותר לקצה. היא רטובה, אני חושב. רטובה ומוכנה בשביל כל מה שאני רוצה.
בשבילי.
אני שמח, שמח כל כך. ליבי לא מפסיק ממחולו בתוך חזי.
---
כשאני מסיים, מלודי מפנה אלי את גבה, פעם ראשונה זה זמן רב. אבל אני נותן לה זמן להתאושש.
---
בימים לאחר מכן, אני ומלודי מפתחים שגרה ארוכה ואוהבת; אני חוזר מהעבודה, אנחנו מתנים אהבים, מדברים קצת כשמלודי מרגישה שהיא רוצה.
רוב הפעמים היא אומרת שהיא עייפה מידי והולכת לישון.
זה האידיאל בשבילי, למרות זאת. מלודי שלי בידיי עד הסוף. לא אוכל עוד להתחבר למלודי בצורה יותר עמוקה. אולי אם נתחתן, אבל זו לא אופציה כי העולם החיצון הוא שגיאה בשביל מלודי.
אני חושב שמלודי בוכה קצת יותר משהיא הייתה רגילה לבכות. היא אומרת שזה כי היא ממש מתגעגעת לעולם החיצון בהתחלה.
אני נוהג להשיב לה שהיא לא צריכה שום דבר מבחוץ יותר, ושהיא תבין עוד מעט שאת השלווה האמיתית היא תמצא במפתני, איתי, לנצח נצחים.
כי מלודי לא זקוקה לשום דבר אחר, לא באמת.
ואנחנו שמחים, אנחנו מאושרים. הימים עוברים עלינו בשלווה גמורה.
וכך הם יהיו לשארית הנצח.
YOU ARE READING
מלודי
Short Story•הושלם• מלודי הייתה הפרח הצבעוני היחיד בעולם השחור לבן מסביבי, האור שקיבל אותי בבוקר ושנפרד ממני בלילה, הדבר שהופיע מול עיני כל פעם שעצמתי אותן. מלודי, מלודי שלי, שמעולם לא הייתה מודעת לקיומי אבל עדין אהבתי אותה הכי הרבה בעולם, כל כך שזה כאב לא להיו...
