"ואז הדוקטור הזה התקשר אליו כשלואי היה במקלחת ואמרתי לו שהוא יחזור אליו,זה היה מלחיץ." אמרתי לאמילי שפנתה למחלקה של כלי הבית עם העגלה שאחזה בשתי ידיה.
"היית צריך לדבר איתו." היא אמרה והוסיפה כד קטן עם פרחים לבנים מפלסטיק לעגלה שבחנה כמה שניות לפני.
"אני מפחד שהוא מסתיר ממני דברים חשובים,אני מתכוון א-אנחנו ביחד,שכבנו אתמול." אמרתי את המילים האחרונות במבוכה כי כבר יכולתי לנחש מה תהיה תגובתה.
היא קפאה לרגע והסתובבה אליי עם חיוך מרוח על פניה.
"באמת??סוף סוף!נו?איך הוא במיטה?טוב?אמרתי לך ש-"
היא החלה להגיד ולשאול כל כך הרבה דברים בבת אחת שגרמו לי לצחוק.
ניסיתי להשתיק את ההתלהבות שלה ליותר שקטה,כי בכל זאת אנחנו במקום ציבורי.
"הוא בסדר,היה..טוב,טוב מאוד למעשה." אמרתי בשקט כשהסמקתי כשנזכרתי באתמול בלילה.
"סוף סוף,כבר חשבתי שאתה מתנזר או משהו." היא אמרה וצחקתי מהדרך שהציגה זאת.
"אני מתחילה לעבוד מחר." היא הודיעה בשמחה,
"זה מרגש לעבוד בפעם הראשונה בערך,חוץ מחנות הספרים בגיל 17 שפוטרתי ממנה אחרי חודש ומשהו."
"כל דבר שתעשי בפעם הראשונה ירגש אותך,תמיד מרגש לעשות דברים חדשים."
"יש בזה משהו." היא מלמלה כשבחנה דברים לאמבטיה.
"השחור או הלבן?" היא שאלה כשהציגה שני שטיחי אמבטיה.
"הלבן מתאים יותר." אמרתי והיא זרקה אותו לעגלה והמשכנו.
-
אמילי החנתה את האוטו בחנייה שנמצאת מול הבית ויצאנו מהמכונית,כשהתקדמנו לכיוון הבית שמענו קול שקורא לעברנו,זה היה גבר הנראה בערך בשנות העשרים לחייו,הוא היה גבוה ושרירי ועיניו היו חומות,הוא היה נאה.
"היי,אתם השכנים החדשים?" הוא שאל בנחמדות כשבחן אותנו.
"כן." אמילי השיבה לו בחיוך.
"אני סטיבן,מהבית ליד." הוא אמר והצביע על ביתו שהיה צמוד אלינו ורק כמה מטרים ועץ לא גבוה הפרידו בין החלונות.
"אני אמילי וזה הארי." היא הציגה אותנו והוא התקדם ללחוץ לנו את היד בנחמדות.
"נעים להכיר." הוא אמר והסתכל לתוך עיניי כשלחץ את ידי.
"נעים להכיר." השבתי בחיוך והתנתקתי ממגעו שהעביר בי צמרמורת קלה.
-
"הוא דווקא נחמד,חתיך,תודה שהוא חתיך." אמילי אמרה כשהוציא את הפריטים מהשקיות.
"אולי יש לך סיכוי." אמרתי בציניות והיא צחקה.
"אולי באמת."
שאר היום עבר במהרה.הלכנו לסופר לאחר מכן וסידרנו את שאר הבית עד שלא נשאר דבר לא מסודר.
לא דיברתי עם לואי והוא לא התקשר אליי,הנחתי שהוא עסוק בעבודה עד שהוא התקשר אליי בערב,הוא ביקש ממני לבוא אליו מחר במהלך היום כי יש לו יום חופשי.
מאוחר יותר אמא שלי התקשרה אליי,סיפרתי לה על המעבר והיא שמחה מאוד ואמרה שתבוא לבקר.
-
בבוקר למחרת,התעוררתי בשעה מאוחרת,קצת לפני הצהריים.
אמילי כבר יצאה ליום הראשון שלה בעבודה,ואני התארגנתי כדי ללכת ללואי.
יצאתי לאחר ששתיתי כוס קפה,בכל זאת אי אפשר לפתוח בוקר ללא קפה.
יצאתי למכונית הישנה שלי,שברגע שראיתי אותה עברה המחשבה בראשי שצעקה לי להחליף אותה מיד כשיהיה לי כסף אחרי שאתחיל לעבוד.
נכנסתי אל ריח הריחן הנתלה על המראה שנתן לאוטו ריח נעים ועדין.
התנעתי את האוטו בציפייה לשמוע את קול ההתנעה שבא אחרי סיבוב המפתח,אבל הוא לא בא.
"פאק." מלמלתי לעצמי כשניסיתי להתניע עוד כמה פעמים ולאחר נסיונות כושלים שלא עבדו ניגשתי למכסה המנוע,מקווה שאולי אבין משהו בזה.
פתחתי אותו ושיעולים יצאו מפי כשהרחתי את ריח העשן האפור שהחניק אותי.
עמדתי כמה דקות מיואש,מציץ במכסה המנוע ומנסה להזיז דברים או לראות מה קרה כשאנחת יאוש יצאה מפי.
"צריך עזרה?" שמעתי קול מוכר,כשסובבתי את ראשי פגשתי בפרצופו של סטיבן השכן,הוא בחן אותי והתקדם לכיווני.
"כן,אני מניח." אמרתי כשהצצתי במכסה המנוע עם מבט מיואש.
הוא גירד באפו לפני שהתקדם ועמד לידי והציץ במכסה המנוע,פותח כמה דברים שלא ידעתי מה הם אבל לפי הבעתו היה נראה שהוא יודע.
"יש לך סמרטוט או משהו?נשפך פה השמן מנוע." הוא אמר ומיהרתי להביא לו מגבת קטנה שהייתה בבגאז' המכונית.
הוא ניקה את האיזור שראה שנשפך שם השמן שהפך לשחור והסתכלתי עליו תוך כדי,הוא היה שרירי ותהיתי אם הוא מתאמן בחדר כושר.
"יש לך גם מים?אתה צריך למלא פה באותה ההזדמנות." הוא אמר וניגשתי במהרה לבית למלא בקבוק עם מים,יצאתי והגשתי לו אותו.
"זהו." הוא הודיע לאחר שסיים וסגר את מכסה המנוע.
"תודה רבה,הצלת אותי." אמרתי בחיוך שאומר תודה.
"ממהר לאנשהו?" הוא שאל עם צחוק קטן.
"לא,האמת שרק לחבר שלי." אמרתי והבעת פניו השתנתה לנפולה אבל הוא הנהן.
"מאיפה אתה מבין בכל זה?"
"מאבא שלי,הוא לימד אותי הכל בערך על רכב ותחזוקה ודברים כאלה." הוא אמר, "בוא נבדוק רק שהוא מניע." הוא נכנס למושב הנהג והתניע, הוא שלח חיוך אדיב כשרעש ההתנעה נשמע ויצא מהאוטו.
"כמו חדש." הוא אמר וצחקתי.
"לא יזיקו לו כמה טיפולים,אני אחליף אותו בקרוב."
"אולד באט גולד." (Old but gold, באנגלית זה נשמע יותר טוב, ה.כ)
"משהו כזה." אמרתי בחיוך, "אני אזוז עכשיו,תודה רבה על העזרה." אמרתי כשנכנסתי לאוטו והוא נפרד ממני בחיוך והתחלתי את נסיעתי אל לואי.
YOU ARE READING
Washington square - Larry stylinson
Fanfiction"אי אפשר להבין איך ביום בהיר אחד אנחנו פוגשים אדם שמשנה את כל נתיב החיים שלנו. אי אפשר להבין למה דווקא האדם המסוים הזה גורם לגוף שלנו להתמכר אליו בתשוקה בלתי מוסברת, וללב שלנו לפרפר בחוסר אונים בתוך החזה שלנו." הפאנפיק מכיל: •קטעי מין. #1 בפאנפיקשנס...
