Washington square - Larry stylinson

פרק 31

קולות,רעשים,צעקות,מריבות,צרחות,ויכוחים.

לייאוש ולכאב יש קול,הם נשמעים כמו עצם בגרון,כמו גשם וקור.
לשנאה יש קול,זה נשמע כמו צרחות שחקוקות במוחי.
אני שומע את קול החולשה,לחישות מיוסרות.
כל הקולות והצלילים האלה במוחי,הם מתרחקים,נעלמים, משתתקים,ונותר רק
צליל הדממה.

לאהוב בשקט,יש בזה מעין עצב,אתה אוהב בשקט ויום אחד אתה נעשה אילם,שופע במילים שמענות אותך בדממה.
אתה נותר בלא מילים והדממה מגיעה.אתה מדבר,מדבר ומדבר ולא מקשיב.
כדי להקשיב קודם צריך לשתוק.הכל הולך,מתרחק,הצעקות מחרישות,הצלילים נעלמים.
אין יותר לחישות או מלמולים,גם לא צלילי הנשימה.הכל הלך,יש רק דממה.
הדממה היא היעדר,כמו האור בחושך.
היא מראה לנו מה שלא קיים,מה שאיננו.
הקול שבדממה,הכל הלך,והשאר זה שקט.

-

יצאתי מבית הקפה,לא הבטתי אחורה.הרגשתי שמישהו קשר חבלים סביב גופי ומושך אותם,מושך אותם עד שנשארים סימנים סגולים וכחולים על גופי שחונקים אותי,עושים אותי חלש עד שלאט לאט אני מתמוטט.

הגעתי הביתה כשמבט נפול על פניי,הרגשתי מדוכא,רציתי להיות עם לואי,רציתי שלא ישתמש בסמים,רציתי שלואי יהיה כאן ויגיד שזה רק משבר,שזה יעבור,שיהיה בסדר.

"מה קרה?" אמילי שכבה בספה,ראתה איזה סרט קומדיה שלא התרכזתי מהו בטלויזיה.קומדיה היה הז'אנר האהוב עליי,תמיד סרטי קומדיה היו עושים אותי שמח וגורמים לי לצחוק,מסרטי צ'ארלי צ'פלין הישנים והאילמים שעדיין הצליחו להעביר מסר של קומדיה,ועד הסרטים החדשניים עם ההומור החדש של היום.

"כלום." שיקרתי,לא היה לי כוח להסברים.

"נו הארי,אתה יודע שאתה לא יכול לשקר לי,מה קרה?" היא הזיזה את שמיכת הפוך העבה שהתכרבלה בה ועברה מתנוחת שכיבה לישיבה ומבטה היה חיובי.

"סתם,רבתי עם לואי." המילים נשמטו מפי בחוסר רצון כשלא רציתי לדבר על זה,אף פעם לא אהבתי לדבר על הבעיות שלי.

"למה?"

"זה לא חשוב,סתם." מלמלתי כשהשפלתי את ראשי,לא רציתי לספר.

"אתה רוצה לראות איתי סרט?אולי זה יעודד אותך." היא הציעה בחיוך רחב שיניים.

הרהרתי והסכמתי לאחר ששחררה פרצופים מתחננים וגרמה לי לצחוק.אני אוהב את אמילי,היא תמיד מצליחה לעודד בכל מיני דרכים שלה,אני שמח שיש לי אותה,היא מסוג האנשים שכיף להיות בחברתם.תמיד תהיתי איך אנשים כאלה פועלים ואיך תמיד כיף להיות בחברתם,מה הסוד שלהם? נראה שהוא גלוי יותר ממה שנראה.

היא שמה את הסרט 'ספרות זולה',היא לא שאלה אותי כי ידעה שאני אוהב את הסרט הזה,הוא תמיד היה קלאסיקה עבורי ותמיד ההומור השחור בו הצחיק אותי,וגם אהבתי את סמואל ל. ג'קסון,הוא היה בין השחקנים האהובים עליי.

רוב הסרט התעסקתי במחשבות שלי,חשבתי בעיקר על לואי,ועל כך שאני גם צריך ללכת לעבודה מחר,כשהוא הבוס שלי והוא נמצא קרוב אליי,זה בטח יהיה קשה כשהמצב לא בשמיים.

התעסקתי ברגשות שלי,שמציפים אותי והם לא נמצאים בשליטה,שבאים מתי שבא להם.

לפעמים אני חושב על איזה טוב זה היה אם בני אדם היו יכולים לשלוט על הרגשות שלהם,אנשים כאלה היו יכולים להיות מאושרים ושמחים מתי שירצו אפילו אם הם מרגישים ברצפה באותו הרגע,או אפילו להיות שמחים באופן תמידי.

כשהייתי קטן המשאלה שהבעתי ביום ההולדת ה-10 שלי הוא להיות שמח לנצח,לאנשים שמחים לא חסר שום דבר,אפילו אם אין להם הרבה,יש להם הרבה.

תמיד חשבתי שהאושר הוא כמו ברק,שבר ענן שעוזב בדיוק באותה המהירות שבה הוא הגיע.
האושר הוא דבר חולף, לא הספקנו לראות אותו בא והוא כבר עוזב.
לא היה לך זמן אפילו להשלות את עצמך עם האושר וכבר הוא עובר כמו משב רוח שמותיר אותך מבולבל, ריק ועירום יותר מלפני שהוא הגיע.

סליחה שהפרק קצר
אוהבת מלא