לכבוד הוולנטיין ולכבוד הזכייה ולכבוד זה שבא לי להיות נחמדה אליכם (אני? אני תמיד נחמדה! כשבא לי, שזה לרוב), החלטתי לפרסם פרק! אבל שימו לב שזה אומר שחוץ מזה יש לי עוד חצי פרק >.< אני מקווה שאצליח להמשיך לכתוב בסופש כדי לא להתעכב יותר מדי.. בכל מקרה, מקווה שתיהנו מהפרק!
גוון פחדה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלה, אך זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה שבה זה קרה מדבר גדול כל כך. מעולם לא יצא לה לעמוד במצב בו לא רק "חייה", אם אפשר לקרוא לזה ככה, היו תלויים על הכף. הפעם הייתה צריכה לדאוג גם לאנשים אחרים, לאנשים... שהיא אוהבת. מעטות הפעמים בהן הייתה יכולה להודות שהיא אוהבת אנשים אחרים, ועד כמה שניסתה שלא לחשוב על כך, במהלך הימים האחרונים היא לא הייתה מסוגלת להיות אדישה לסובבים אותה. היא אהבה אותם, באמת אהבה אותם, והיא הרגישה עצב מסוים זורם בגופה בכל פעם שנזכרה שדרכיהם יתפצלו בקרוב. העצב הזה היה חלק מהפחד, והיא לא הייתה יכולה להתעלם או להתנגד לו. יותר מכך, היא שנאה אותו. היא שנאה להרגיש את תחושת חוסר האונים הזאת שגרמה לכוח שבגופה לדעוך, והיא שנאה להתעסק דווקא בזה ולא במשימה שהייתה חשובה מרגשותיה בהרבה.
במהלך דרכם בארמון היא ניסתה לחשוב כיצד תוכל לחזור לשגרה המוכרת שלה לאחר מכן. איך היא תשכח את המידגרדים הלא כל כך נוראיים האלה? היא תתגעגע לניסיונות של הלני לעזור לה עם עצות שלא הבינה, והיא תתגעגע לרגעים האלה בהם הצליחה להתגאות ברוס בגלל מה שעשה. היא תתגעגע לשטויות של ג'ס, אף על פי שבראש שלה היא ידעה שזו כנראה לא תהיה הפעם האחרונה שתראה אותו. אם זה יהיה תלוי בו ואם הוא ירצה בכך, אין ספק שהוא עלול להפתיע אותה בביקור לא מתוכנן בהלהיים. למען האמת, המחשבה הזאת דווקא שימחה אותה. הקושי הכי גדול שלה היה לחשוב כיצד תיפרד ממייקל. זה בוודאי יפגע בו, אין על זה ויכוח, ולכן היא הייתה חייבת לחשוב איך היא מסוגלת לדבר איתו כדי שיבין שאף על פי שהיא הייתה רוצה להיות איתו עוד קצת, כמה זמן שרק ירצה, אסור לה. הוא עדיין לא יודע, וגוון חששה שככל שהזמן יעבור כך ההודעה שלה עלולה להיות קטלנית יותר עבורו.
היא נאנחה, ובאותו רגע הבחינה שנעצרו. כל המשלחת עמדה מול דלת רחבה שהייתה פתוחה לרווחה, וקיילו, האלפית הלבנה, הייתה הראשונה להציץ מבעד לה. עיניה הכחולות גדלו בפליאה והיא מיהרה לדחוף את הדלת הכבדה ולרוץ פנימה. קול סוליות מגפיה רקע בתוך חלל האולם הגדול וכאילו דרש מהאחרים לעקוב אחריה.
קולות השתאות מוכפלים הקדימו את המחזה שנגלה בפני גוון כאשר נכנסה. רצפת האולם הגדול הייתה מלאה באלפים ממוטטים חסרי מעש, מעולפים. אילו היו מתים, גוון כבר הייתה יודעת. גוון שמה לב שקיילו חיפשה משהו, ולרגע תהתה מה עד שנזכרה בדבר היחיד שיכול להיות בראש מעייניה באותו רגע - אח שלה.
"הם מעולפים." פרייר אישר כאשר בחן את אחד האלפים ששכבו על הרצפה. הוא נראה היה מודאג. כולם היו, מלבד גוון. אמנם הייתה מעט דאגה בלבה, אך היא נאכלה והוחלפה בתהייה, תהייה גדולה שאפילו הצליחה להפחיד אותה.
YOU ARE READING
ממלכת האלים
Fantasyלהיות הבת של אלת המוות הנורדית זה לא תואר תובעני במיוחד. זו בדיוק הסיבה בגללה גוון כלל לא שמחה לגלות שהיא היחידה שיכולה להציל את גורל השוכנים של הלהיים, עולם המתים. היא נשלחת לעולם בני האדם כדי למצוא את שלושת צאצאי הנורנות, אלות הגורל, כדי להחזיר את...
