(Don't) come back ( Hebrew )

56

" Home , a place that I can go to take this off my shoulders.."
BR&MGK

——————————————

ביום שאחרי אני קם בחדר בבית שהם הקצו לי לבד.
לפחות ככה אני חושב לפני שאני רואה שמיכות על הרצפה של הסלון- אני רואה את קאי ישן ואנזו חסר.
״בוקר טוב״ אני נבהל, מביט אחורה.
״זה לא היום שלכם״ אני לא מבין למה הם פה- הם לא אמורים להיות פה היום.
״אני יודע, אבל דאגנו בגלל האמירות שלך אתמול ולא רצינו להשאיר אותך לבד אחרי זה״ אנזו ממלמל.
"והזמנו את היועצת שלנו לשיחה משותפת, אנחנו רוצים לעזור לך להרגיש טוב יותר..״ הוא מביט בי, בוחן את התגובה שלי.
אבל אני לא עונה, במקום זה אני נשאר שקט, מתעלם.

————————

״שלום לכם״ נכנסת בחורה שאני מעריך שהיא בסביבות גיל הארבעים ולוחצת לאחים את הידיים.
״אני מניחה שאתה לוק, נעים להכיר אותך סוף סוף, אני נורי״ אני לוחץ לה את היד, לא סומך עליה.
״אני רוצה שנעשה דבר כזה,
לוק, אתה תשב בכסא מול האחים שישבו במרחק של שני מטרים ממך, מולך ואני אשב ביניכם״ אני מהנהן עם כולם, מביט באחים מסדרים כיסאות בצורה שהיא ביקשה.
היא מבקשת מאיתנו להתיישב וכולנו מצייתים.
״לוק, שמעתי מהבנים על האמירות שלך מלפני יומיים, אני מבינה שקשה לך ולכן רציתי לבוא ולראות אותך.״ היא מחייכת אלי בחמימות.
״בוא נעשה דבר כזה, אני אשאל אותך שאלות ואתה תענה בכנות- בלי פחד ובלי סינונים״ היא מביטה בי לאישור ואני מהסס, מהנהן בסוף.
״יפה, אז בוא נתחיל לאט,מה שלומך היום?״ היא מביטה בי ואני משפיל מבט.
״אני בסדר״ אני משלב ידיים.
״אתה לא, נסה שוב״ היא מדברת בטון קצת נורשה ואני מרים את מבטי אליה, צופה בה בוחנת אותי.
״אני...״אני לא יודע להתחיל לתאר את כל מה שאני מרגיש..
״אני מרגיש ריק, עצוב, מותש, כועס.. פגוע..״ אני מנסה לעצור את עצמי מלהגיד דברים, אבל מבין שזה לא ילך כשהיא אומרת בקשיחות
״אל תעצור את עצמך״ כאילו היא מבינה איך המוח שלי עובד.
״אני מרגיש כמו תת אדם, אני באמת לא חושב שיש לי ערך או חשיבות, אני מרגיש מיותר, אני מרגיש עוד יותר גרוע אחרי שראיתי את האדם היחיד שאהב אותי כמו שרציתי- מתגבר עליי וממשיך הלאה בחיים בלי לדאוג, למרות שאהבתי אותו עם כל הזמן שעבר בכל ליבי.
אני באמת מפורק, ונמאס לי ואני רוצה להפסיק עכשיו..״ אני נאנח.
״להפסיק מה?״ היא מנסה בכוח להוציא את סה ממני ומצליחה.
״להפסיק לנשום, כואב לי לעשות גם את זה בשלב הזה.
אני מרגיש שמיציתי״ אני מדבר בראש מושפל כל הזמן הזה, מתבייש בעצמי.
״בוא ותגיד לי איך הרגשת לגבי היעוד לפני שהכל השתבש״ היא מבקשת.
״באתי בראש פתוח, לא היה לי אכפת לנסות״ אני ממלמל
״ומה היה הקש האחרון איתם?״ היא שאלה ברוגע.
זזתי באי נוחות בכסא.
״אפשר לעבור שאלה?״ לא רציתי להוציא את זה מהפה.. אני אתחיל לבכות.
״לא״ היא עונה בפשטות.
״אם אתה רוצה להבריא, אתה צריך להוציא את כל מה שנאגר בתוך ועשה רק רע״ היא לא מוותרת לי.
״אבל אני לא רוצה להבריא״ אני נאנק.
״אתה רוצה, אם לא היית רוצה באיזה שהוא מקום בפנים, לא היית משתף איתי פעולה עד כה ״ התשובה שלה מגיעה אלי כמו סטירה לפרצוץ..
אני מרגיש שמה שהוא זז בתוכי כשאני מבין שהיא צודקת.