(Don't) come back ( Hebrew )

71

"Baby, I can't live without you, I'm slowly dying.."

-Z

——————-

״בוא״ אנזו מושיט יד כדי לעזור לי לצאת מהרכב בזמן שקאי מחזיק את הדלת פתוחה.
אבל אני לא לוקח את ידו ופשוט נעמד, מחכה שיכוונו אותי לאן ללכת.

כשאני הולך אחריהם לכניסה ומרגיש כובד בחזה, לא אוהב את הזיכרונות שמנסים לצוף.
אבל למרות זאת, אני מדחיק את הכול ועולה איתם במדרגות, אנחנו נכנסים למסדרון ארוך שאני לא מכיר וכמעט בסופו פונים שמאלה, נעמדים מול דלתות עץ ענקיות ויוקרתיות.

וכשאנחנו בפנים, אני קופא משום מה למראה ההורים שלו.
גבר ואישה שנראים ממש דומים לאחים, יושבים מול שולחן מלא בכיבוד בלבוש צבעוני ויוקרתי ונעמדים בחיוך כשאנחנו נכנסים.
האחים מתיישבים על הספות מיד, אבל אני נשאר לעמוד, לא בטוח מה לעשות.
״לוק, בוא ותשב״ קאי מחייך אליי ואני מביט בו ואז בהורים שלו, בטעות מסתכל למלכה בעיניים ומשפיל מבט, הולך ומתיישב בין האחים.
ההורים שלו מתיישבים מולנו רק אז,
ואני שומר על מבט מושפל.
״השם שלך הוא לוק, נכון מתוק?״ המלכה מחייכת אליי באדיבות ואני מהנהן בהיסוס.
״ נעים להכיר את המיועד של הבנים שלי בפעם הראשונה״ הוא מביטה בי בחום ואני מכחכח בגרוני בתשובה, לא מרגיש בנוח.
״נעים לראות אותך שוב,לוק, נעלמת לכמה שנים טובות״ זאד, אבא שלהם, שאותו כן הכרתי בערך, מחייך אלי גם הוא.
אני שולח חיוך קטן בחזרה ומשפיל עיניים.
״הוא בהחלט דברן״ אמא שלו מתבדחת והבנים מגחכים.
״הוא לא בדיוק רועש, הוא מדבר רק כשיש לו מה להגיד״ אנזו מלטף את ראשי.
״לוק, אתה יכול להסתכל עלינו, אתה גם הבן שלנו עכשיו״ זאד מדבר ברוגע ואני מהנהן, מסרב להרים מבט וגם לא מרגיש פחות לא בנוח.
״אתה בסדר? אתה חיוור״ קאי מניח יד על גבי.
״בסדר״ אני לוחש בשקט, לא רוצה לדבר .
״תתתכבדו באוכל בכל מקרה, שמענו שאתה אוהב פירות, אז הבנו לך מבחר״ אמא שלו מקרבת את השולחן הקטן לכיווני, שעליו יושב מגש גדול עם כל מיני פירות חתוכים,
אבל אני לא זז, רק מהנהן.
״בכול מקרה,בנים, אתה תחזרו למשרדים, אני ואבא רוצים לדבר איתו בנפרד, להכיר אותו ״אמא שלהם מגרשת אותם פחות או יותר ואז מתיישבת ידי.
״אני יודעת את כל מה שקרה בינכם, אני זאת שהכנסתי את הפסיכולוגית לתמונה, אני יודעת שאתה לא נינוח איתם עדיין,
אבל אתה צריך לדעת שאני האדם הראשון שאתה יכול להרגיש קרוב אליו ולסמוך עליו.
אני תמיד אקח את הצד שלך״ היא מדברת לאט, מלטפת את ראשי ואז מחבקת אותי.
אני מבולבל, מביט למעלה ונפגש בעיניה במבט שואל.
״תרגיש בנוח, קודם כל״ היא מרפה ממני ואני מנסה להיות יותר נינוח, ונכשל.
״אני.. אני..״ אני לא מצליח לדבר.
״אני מצטער״ אני כמעט נחנק, לא יודע למה קשה לי להתבטא פתאום.
״הכול בסדר, לוק, תרגיש בנוח״ זאד אומר ברוגע, מחייך בחביבות ומכניס פרוסה של תפוח לפה.
״למה...למה קראתם לי..?״ אני לא יודע איך להשלים משפט אפילו.
״רצינו לראות שאתה בסדר, עברת איתם הרבה ואנחנו יודעים הכול, אבל חשבנו תמיד שאם נציע שתבוא לפה אתה תרגיש עוד יותר דחוק לפינה, אז ניסינו לעבוד עם הבנים ולרכך אותם״ זאד כנה, ניגש ישר לעניין ומשום מה נותן לי הרגשה נוחה מספיק כדי לשבת יותר בנוח ולהרים אליהם מבטים קצרים.
״אני לא מבין״ אני מודה.
״לא ציפיתי שתבין כל כך מהר״ הוא מהנהן בהבנה.
״המצב מורכב,
אבל מה שאנחנו מנסים להגיד לך הוא שאנחנו עבדנו קשה כדי לגרום להם לבלוע את האגו שלהם ולהחזיר אותך.
הם דיברו איתנו על כל דבר שקרה מאז שהחזירו אותך ואנחנו יודעים שהם התנהגו בצורה חמורה.
הם נענשו אין ספור פעמים עד שהבינו״ הוא ממשיך בכנות, מסתכל עליי כאילו אני שווה ערך למעמדו.
כמה מוזר.