Strangers

אפילוג

לואי התיישב בכנסייה, מנסה כמה שפחות לבכות כאשר הוא רואה את התמונה של הארי ממולו.

הלב שלו פעם. זה באשמתו. אם הוא לא היה מנשק אותו באותו יום זה בחיים לא היה קורה.

ואולי זה כן היה קורה בכל זאת. אחרי הכל, הארי היה מאוד בודד.

הוא הסתכל מסביב וראה את כמות האנשים שהגיעו. ילדים שהוא זכר מלפני 8 שנים שהיו קטנים כל כך, גדלו ונהיו לגברים קטנים ונשים קטנות.

הוא אפילו ראה את גברת פאוול, בשורה הראשונה, יחד עם הגברת ש׳אימצה׳ את הארי. הוא לא ידע איך להרגיש בנוגע לזה. כל הרגשות התערבבו לו יחד עם ההבנה שהוא בחיים לא יראה את הארי יותר.

הארי החליט להתאבד שבוע לאחר שבית היתומים נהרס. במקום לבנות שמה מועדון, בנו שמה אנדרטה לזכרו. הארי אף פעם לא ידע עד כמה שהוא היה אהוב, עד לרגע שהוא החליט לשים קץ לחייו.

לואי הביט מטה, מנסה להתפלל שהוא חולם או שזה לא באמת הארי ששוכב שמה. אבל המציאות פגעה בו בחוזקה, גורמת לו לצמרמורות מרות בכל הגוף.

לאחר שכל אחד ואחד הספיד את הארי, לואי עלה על הבמה, מסתכל על הארון הקבורה בו הארי נמצא שוכב בשלווה. הוא בחיים לא היה כזה שלוו כמו שהיה שמה, וזה גרם לחיוך קטן להעלות לפניו של לואי.

״אני לא יודע כל כך מה להגיד...״ לואי התחיל, מכחכח מעט בגרונו שהרגיש לו חנוק יותר ויותר מרגע לרגע. ״קשה לעכל את זה עדיין. אני מתקשה להבין שחשבת שאין טעם יותר לחיים שלך.״ לואי נשם עמוק, מנסה לאגור אומץ.

״אני יודע שבזמן האחרון היינו כמו זרים אחד אל השני, אבל אני רוצה שתדע שאתה אף פעם לא היית זר בשבילי. אני תמיד אוהב אותך ותמיד אזכור אותך בתור הארי שאהבתי, זה שלא היה מפחד משום דבר ונשאר דבק במטרה שלו.״ לואי הביט מטה, זה היה קשה הרבה יותר ממה שהוא חשב. ״תדע שאני מצטער על כל מה שאמרתי לך.. אם הייתה לי ההזדמנות, הייתי... לא יודע, מחבק אותך ומנשק אותך ומתנצל על כל הזמן הזה שבזבזנו.״ לואי נשם עמוק, עוצם את עיניו כשראשו מורם מעלה.

לואי חייך מעט. ״תודה שנכנס לחיי. אני אוהב אותך. אני מקווה ששמה אתה מאושר.״ לואי ירד מהבמה, מתיישב באחת מן הכיסאות הראשונים ומתחמק מהידיים המנחמות של אנשים אחרים. שום דבר לא ינחם אותו יותר מאשר לראות את הארי עומד מולו.

כאשר כולם סיימו, הם יצאו לבחוץ בשביל לקבור את הארון של הארי. החבר הכי טוב שלו.

הוא הסתכל על הארון יורד מטה, לאט לאט.

הוא לא יכל יותר והרים את ראשו מעלה, עוצם את עיניו בחוזקה.

כשפקח אותם, הוא ראה אל מולו את הארי, מחייך אליו. לואי הסתכל עליו בהלם.

״היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת ללואי!״ לואי הביט בו במבט מבולבל, היום זה לא היום הולדת שלו.

הארי ניער אותו בכתפו. ״תקום כבר אידיוט.״

לואי קם בפתאומיות כשהוא מתנשף כולו ואל מולו הארי, בן ה16, צוחק כשהוא מסתכל עליו כמו אל מטורף. ״מה לעזאזל?״

״אלוהים איך אתה ישן. קום כבר, יש לנו מלא מה לעשות היום.״

לואי הסתכל עליו בבלבול. הוא הביט סביב ורואה כי הוא במיטה שלו, בבית היתומים. כשההבנה הכתה בו, הוא קפץ ממקומו וחיבק חזק את הארי.

״אתה חי.״ לואי החל לבכות. הארי לא הבין על מה הוא מדבר. ״אתה התאבדת וסחרו בך והבית יתומים נהרס ואני הספדתי אותך ויאו!״ לואי דיבר בהיסטריה, מוחץ את הארי בחיבוקו.

הארי שיחרר מעט מהחיבוק. ״אני נראה לך מת?״ הארי צחק, אבל זה ממש לא הצחיק את לואי. ״תירגע לואי, זה הכל היה חלום.״ הוא ליטף את הלחי שלו ברוגע, מרגיש בזיעה שהצטברה בפניו ומנגב זאת במכנסיו בגיחוך.

לואי בכה מאושר. לא מאמין שהכל היה רק חלום אחד גדול. הוא הסתכל לעבר הארי בחיוך מאושר ונישק אותו בשפתיו. הארי היה מופתע, אבל נישק אותו חזרה.

לואי קיבל את החבר הכי טוב שלו בחזרה.

***

אז ככה, אני יודעת ששנתיים לא העלתי אבל כל כך עצבן אותי שלא סיימתי את הסיפור הזה שהייתי חייבת לסיים אותו, גם אם הסוף יהיה חרא. הכתיבה יצאה טיפה חרא כי זה היה מאולץ, אבל אני מאושרת מהסוף. ומאושרת שסיימתי את הסיפור הזה. אז תודה לכל מי שקראה והפסיקה או קראה והמשיכה, לא יודעת עד כמה היה שווה לחכות😂 הייתי פשוט חייבת לסגור מעגל כמו שאומרים.

בקרוב סיפור חדש😉

שיהיה לכולן חג שמח❤️