שבוע לאחר מכן כבר ג׳ון שלח אנשים שיהרסו את בית היתומים. הם הודיעו לגברת פאוול שתפנה את המקום כי המקום בבעלותם. גברת פאוול בלית ברירה חתמה על החוזה והחליטה להעביר את כל הילדים למקום אחר, בו הם יוכלו לחיות בצורה טובה יותר מבית היתומים לשעבר.
הארי לא זכר כמעט כלום ממה שקרה לפני שבוע. הוא זכר שהגיע לביתו של לואי, אבל יותר מזה לא זכר דבר. הוא התעמת עם גברת פאוול כמה פעמים, בהם היא מתנצלת בפניו לגבי מה שהוא עבר ומנסה לומר לו שהוא עושה טעות, אבל לא היה לו אכפת.
לא אכפת לו כבר מדבר.
לא היה זכר מלואי. הארי כבר הבין לבד שהוא התייאש והבין סוף סוף את מקומו. בעיה אחת פחות בשביל הארי.
בינתיים הוא מנסה ליהנות מעצם העובדה שהשיג את מה שרצה. הוא הסתכל בחיוך לעבר העובדים של ג׳ון, מתקדמים עם דחפורים לעבר בית היתומים ששמה התחיל הכל.
אבל משום מה, הארי לא הרגיש כזה סיפוק כמו שחשב שירגיש. הוא היה בטוח שהוא פשוט רוצה לראות את המבט של לואי כשיראה את זה, אבל ידע שלא יהיה לו האומץ להתקרב למקום.
מהמחשבה הארי הניד בראשו. נשאר פחדן כל השנים האלה.
הארי התעסק בטלפון שלו כשהוא עם אוזניות אוטמות רעש. הוא לא ידע מה קורה במקום עד שאחד מהעובדים הוריד לו את האוזניות והסתכל עליו במבט רציני. ״יש בעיה, בוס.״ הוא הצביע לקדימה וראה שמה את לואי, לא נותן להם להיכנס לשטח. הארי גיחך, הוא לא רציני...
״מה יש לואי? זהו הפסדת. הבית יתומים הזה גמור.״ הארי צעק לעברו מרחוק. לואי הניד בראשו שוב ושוב.
״לא! אני לא אתן לך להרוס את המקום היחיד שהיה טוב אלינו.״ הוא צעק אליו בחזרה.
הארי צחק צחוק ללא הומור. מתקרב אליו ומבחין בפנס סגול מסביב לעינו הימנית. לואי היה כולו אדום, מתנשף בכבדות.
״הדברים יכלו לקרות אחרת...״ לואי לחש כשעיניו מלאות בדמעות והארי עומד ממולו במבט קר וחסר כל הבעה. ״אתה יכולת להיות אדם טוב יותר.״
הרעד שבקולו הסגיר את הפחד שהרגיש מבפנים בכל פעם שהיה קרוב אליו.
הארי לא אמר כלום, ולואי היה מאוכזב יותר מאי פעם.
לואי הסתובב ללכת באנחה. הוא לא יכל לסבול את האדישות שלו וכמעט הסתלק משמה, רחוק ממנו, עד שהקול הצרוד של הארי גרם לו להיעצר ברגע האחרון.
״אני לא צריך להיות בן אדם טוב כדי לדעת מה אני רוצה שיקרה. וזה, לואי, גם אם אתה לא אוהב את הרעיון, זה מה שאני רוצה שיקרה. אני מצטער שאני לא מצטער באמת, לואי. אבל לא אתה ולא אף אחד אחר יעצור אותי מלעשות את מה שאני רוצה.״
לואי הסתובב אליו בשנית, מסתכל לו בעיניים.
הניצוץ שהיה לו בעבר נעלם, ויחד עם זה גם ההארי שלואי הכיר פעם.
״בחיים לא הייתי חושב שתרים עליי יד.״ לואי נחנק מעט מרוקו. ״בית היתומים לא קשור למה שגברת פאוול עשתה לך. תעזוב את המקום במנוחה ותן להם להמשיך עם החיים שלהם.״
הארי הניד בראשו. ״אתה לא מבין? אני לא רוצה זכר אחד קטן מהמקום הזה. ואתה לואי זכר גדול מהמקום הזה, אז עדיף שתלך או שאפגע בך, שוב.״ הוא ניסה לאיים, אבל זה לא הזיז ללואי.
״אני שונא אותך, אתה שומע? שונא. וזה לא ישתנה לטובתך אם תהרוס את המקום. אתה תישאר לבד ולא יהיה אף אחד שיהיה לו אכפת ממך.״ לואי משך באפו, דוחף אותו ממנו.
״לא שהיה לכם אכפת אי פעם.״ הארי מלמל, שולח יד לאנשים מאחוריו להתקדם קדימה ולעבור את לואי.
לואי לא ידע מה לעשות. הוא החל לבכות בקולניות, רואה איך הדחפורים מתקדמים ומרסקים לחתיכות את מה שנשאר מהעבר שלו, הצד היפה של העבר שלו.
הוא התקדם לעבר הארי ומשך את חולצתו למטה. כועס עליו כל כך אבל מוצף ברגשות עזים שכל השנים האלה רק גדלו עם הזמן שחלף. הארי התכופף, מביט בו במבט לא מובן ומבלי שציפה לכך לואי נישק אותו נשיקה עזה בפיו.
נשיקה שהייתה מעורבת בכעס, בשנאה, בתסכול וגעגוע לאורך כל הזמן הזה. הארי זרם איתו והרגיש משהו לא שהרגיש הרבה זמן, כשעוד הם היו צעירים, לפני שהם היו צריכים לעבור כל כך הרבה דברים בדרך. מהצד של לואי ומהצד של הארי.
לואי התנתק ממנו, הדמעות ממשיכות לזלוג מעיניו והוא מביט בו במבט מלא טחינה. ״אל תעשה את זה.״ הוא התחנן.
הארי הסתכל עליו כמהופנט, מניד בראשו מצד לצד. ״זה כבר מאוחר מדי.״ הוא הודיע, משפיל את מבטו ומרגיש ההפך הגמור משמחה וסיפוק. הוא הרגיש אשמה ותסכול, שגרם ללואי לכזה סבל.
לואי לא יכל להישאר שמה יותר. הוא הסתכל בפעם האחרונה בהארי, מנגב את הדמעות.
״אף פעם לא חשבתי שנהיה כמו שני זרים.״
ובזה הוא השאיר את הארי לבד, להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלו.
YOU ARE READING
Strangers
Fanfiction"הדברים יכלו לקרות אחרת..." לואי לחש כשעיניו מלאות בדמעות והארי עומד ממולו במבט קר וחסר כל הבעה. "אתה יכולת להיות אדם טוב יותר." הרעד שבקולו הסגיר את הפחד שהרגיש מבפנים בכל פעם שהיה קרוב אליו. הארי לא אמר כלום, ולואי היה מאוכזב יותר מאי פעם. לואי...
