פרק 8

178 15 4
                                    

[יום למחרת]

נקודת מבט של טאהיונג

סיימתי להתארגן והלכתי להסעה, כשעליתי נזכרתי ששכחתי משהו בבית, יונגי ראה שאני מבולבל ושאל "אתה בסדר טאהיונגי?"

לפני כן בהיתי קצת וניסיתי להיזכר במה שכחתי ועד כמה זה חשוב, עם דבריו יצאתי מהבהייה ועניתי "כן, נראה לי. אממ.. אני הולך לביתי לרגע ואני אבוא מאוחר יותר לבית הספר"

"קרה משהו? אתה רוצה שאבוא איתך?"

בשלב זה כבר כל הילדים סיימו לעלות והנהג החל לסגור את דלת האוטובוס.

"יונג לא קרה כלום, אני חייב לרוץ, ניפגש כבר.. ביי"

רצתי מהר לנהג והנהג פתח לי את דלת האוטובוס וירדתי.

מהחלון יכולתי לראות את מבטו המבולבל של יונגי.. רציתי שהוא יבוא איתי אך לא יכולתי להרשות לעצמי שהוא יגלה את העובדה שיש לנו בית כל כך גדול והרבה כסף.. הורי תמיד נהגו לומר לי לא להשוויץ לעולם, 'לא להוציא עיניים לאנשים' , תמיד לזכור שאני בן אדם, להיות טוב לאנשים, לעולם לא לעשות רע לאיש ועוד כל מיני..

ואם עד היום עמדתי בזה אז אין שום סיכוי שאשבור את אמירתי.

בדרך הביתה לפתע נזכרתי, מה ששכחתי בבית היה לסגור את דלת הארון בחדרי.

הגעתי הביתה סגרתי את דלת הארון וירדתי לכיוון הדלת.

"בייב אתה רוצה שהוגו יקפיץ אותך לבית הספר?" אמא שאלה מחדר העבודה שלה כאשר שמעה אותי יורד במדרגות.

"היי אוממה. הבהלת אותי, איך ידעת שזה אני? ואני אסתדר, אין צורך להטריח אותו סתם.. יום נעיםםם"

יצאתי מהר ורכבתי על הסקייטבורד לבית הספר.

כשנכנסתי בשער לפתע יד הונחה על כתפי מאחור ונבהלתי קלות.

הסתובבתי וראיתי את ג'אנגקוקי ונאמג'ון, ג'אנגקוקי משך אותי לחיבוק אחים חזק ובלגן את שיערי.

"בוקר טוב ג'אנגקוקי, בוקר טוב נאמג'ון" אמרתי בחיוך.

"בוקר טוב קטנצ'יק" שניהם אמרו באותו זמן וצחקקו, הלכנו לכיתה וג'אנגקוק ביקש מהמורה שאשב לידו, המורה לא אישרה כי איחרנו, לא רק זה שהיא לא אישרה היא גם לא נתנה לנו להיכנס לכיתה ואמרה באופן ברור מאוד שעלינו לגשת מיד לחדר המנהלת עד תום השיעור.

הלכנו לאחר שג'אנגקוקי התעכב.. הוא התחצף קצת.. זה לא יפה ולא הולם מה שיצא מפיו כלפיי מורתנו סיגי..

התיישבתי מחוץ למשרדה כדי לחכות שהיא תקרא לנו אך בניגוד אלי. נאמג'ון וג'אנגקוקי לפתע נכנסו למשרדה של המנהלת ללא כל הודעה מוקדמת.

החיים לא תמיד משחקים לטובתנוWhere stories live. Discover now