פרק שני-הטרגדיה הראשונה בחיי
האיש המוזר המשיך לדבר עם מבט סקרני. אני חושבת שהוא חיפש אותי, הוא רצה לראות אותי.
"את יודעת שהוא מעוניין בבתך מאז שהיא נולדה." אמר האיש ופסה צעד לעבר הורי. "היא לא ילדה רגילה. ילדה כזאת נולדת רק פעם במאה שנה. הוא רוצה לקחת אותה עכשיו ולאמן אותה שתהיה הקרייריסטית הכי טובה בפאנם. הרי את יודעת שהרמה שלה עכשיו בגיל הזה היא כמו רמה של קרייריסט בוגר" אמר.
הורי שתקו לא העיזו להוציא מילה מהפה. אמא שלי יבבה בשקט ודמעות זלגו מעיניה, פניה נראו כמו נהר שעלתה גאותו יותר מהמצופה. האיש קד קידה קטנה לעבר הורי וסימן לאוכפי השקט לצאת. ברגע שהגיע לדלת הסתובב והביט בהורי במבט ובקול מאיים ואמר "יש לכם שבועיים לתת לנו תשובה ואני מקווה שהתשובה שלכם תהיה חיובית כי אם לא..." מבטו המאיים של האיש הופנה לאימי "את יכולה לשכוח מלראות את בתך."
"אני מעדיפה למות ולוותר על כל חיי מאשר לחיות בלעדיה. אני לא ייתן לכם לקחת אותה ממני" אמרה אימי וקולה נשבר תוך כדי דיבור."אם הנשיא סנואו רוצה אותה כל כך אז הוא יצטרך לעבור אותי" אמרה. האיש הביט רק באימי ונראה מזועזע מדבריה ואמר בקול תקיף עוד יותר ממקודם "את יודעת שבסוף היא תהיה אצלנו אם את רוצה ואם לא. אם את לא מסכימה עכשיו שאנחנו מבקשים יפה, אז תצטרכי לקבל את העובדה הזאת בדרך הקשה והכואבת ובמחיר קשה מאוד." האיש הסתובב ויצא מביתי.
לאחר שהאיש הלך, אמא שלי רצה ישר לחדרי פתחה את הדלת וחיבקה אותי חזק כל כך, עד שלא יכולתי להיפלט מזרועותיה. אמי התחילה לבכות בקול ותוך כדי בכי אמרה לי "אני לא ייתן להם לקחת אותך ממני, לא משנה מה יקרה אני לא יעזוב אותך. אני לא אתן להם להפוך אותך לחייל במשחק שלהם." אמרה אימי ברציניות רבה. "אני אוהבת אותך הכי בעולם..." אמרה וכמעת נחנקה מרוב בכי.
במהלך החצי שעה האחרונה, חוויתי את הטרגדיה הראשונה והכי איומה שבן אדם יכול לחוות. איך ראיתי את אימי בוכה בהיסטריה והכל בגללי, העדפתי לא להיות קיימת בכלל ולא לראות את הורי בוכים כך.
