פרק שישי- מילותיה האחרונות
לא האמנתי, פשוט לא האמנתי שיכול להיות אדם כזה נורא, שהורג בני אדם מרצונו החופשי. חלק מאוכפי השקט הגינו על הנשיא סנואו והשאר המשיכו להחזיק את אבי. "אני מאוד מצטער על האובדן שלך מר רביין, אבל אתה מבין שלא היתה לי ברירה" אמר הנשיא סנואו בקול משועשע ואכזרי. "אם בתך הייתה יוצאת מהמחבוא שלה, שום דבר מי מה שקרה לא היה קורה" אמר הנשיא בקול רציני. התחלתי להרגיש רגשות אשמה הכול קרה בגללי, לא הייתי אמורה לתת לאימי למות. אסור היה לי להקשיב לה, היא לא הייתה אמורה להקריב את החיים שלה למעני. הנשיא סנואו סימן לאוכפי השקט שיפסיקו להגן עליו והתקרב לאבי שעוד היה כבול בזרועותיהם של שאר אוכפי השקט. הוא הסתכל לאבי בעיניים ואמר "אני רוצה שתבין, שאם בתך לא תצא מהמחבוא שלה...." מבטו של הנשיא כוון לסכין שהיה עוד נעוץ בגרונה של אימי, ומבטו הוחזר לפניו של אבי ואמר "האובדן שבתך תקבל יהיה גדול יותר". העיניים של אבי התחילו להבריק, מרוב דמעות שהצטברו לו ואמר "לא, לא אתה לא תעז לעשות את זה..." הנשיא סנואו קטע את דבריו של אבי ואמר בקול מזלזל "האמתי שכן, אני מסוגל ויותר מזה".
לא האמנתי אני רק בת חמש ואני הולכת לאבד את הורי. אני רק בת חמש ואני רואה במו עיני, את גופתה של אימי המוטלת על הרצפה ונוטפת דם. ידעתי בליבי שגם אם אני יגדל ואני יקבל הכול בחיי, אני לא יהיה מאושרת. האובדן, העצב והכאב שאני חובה כשאני רק בת חמש הוא לא מקרה שאפשר לשכוח. הטרגדיה הזאת תרדוף אותי לכל החיים. היד שלי התחילה לכאוב מרוב שנשכתי אותה כדי שלא ישמעו את קולות הבכי, עיני התחילו לצרוב מרוב הדמעות שזלגו מהן, ליבי היה שבור מי המראה הנורא של גופתה של אימי. כל איבר בגופי היה פגוע ושבור מהטרגדיה הנוראה הזאת, בהיותי בת חמש בלבד.
"בבקשה אני מבקש ממך, תן לי להיפרד מאשתי בפעם האחרונה. תן לי לראות אותה, לגעת בה לפני שאני הולך" אמר אבי בקול שבור. הנשיא סנואו סימן לאוכפי השקט לשחרר את אבי. אבי ירד לעבר גופתה של אימי שהייתה מוטלת על הרצפה. הוא הרים את החלק גוף העליון שלה וחיבק אותה חזק. הוא התחיל לבכות בקול והייתי יכולה לראות את הדמעות שלו נופלות על שערה. ראשה של אימי היה מונח על כתפו של אבי ופיה הייתה מונחת לכיוון אוזנו. פתאום שפתיה של אימי התחילו לדבר בלחש רב, שלא יכולתי לשמוע. היא נראתה מתה, אבל רק שפתיה נעו. אימי אמרה משהוא לאבי, ראיתי על פרצופו של אבי שהוא מקשיב למשהו שאימי מנסה להגיד לו. הוא ניסה להסיח את צומת ליבם של אוכפי השקט והנשיא סנואו, בכך שליטף את שערה, כדי שלא יראו שאימי עוד קצת חייה ושהיא לוחשת לאבי משהו, אבי תחב את ראשו בשערה ואמר בלחש לאימי משהו. "הזמן שלך נגמר" אמר הנשיא סנואו. אוכפי השקט התחילו להרים את אבי מהרצפה אבל אבי התנגד ושנייה לפני שאוכפי השקט כבר השתלתו עליו והרימו אותו, הוא דחף את גופתה של אימי לכיוון הארון שבו אני הייתי מוחבאת.
פניה של אימי היו מונחות לכיוון הפתח שבין שני הארונות. התקרבתי כמה שיכולתי ולחשתי "אמא, אמא, תעני לי". לא יכולתי יותר, לא האמנתי שזאת הפעם האחרונה שאני יגיד את המילה "אמא". אבי המשיך להתנגד בזרועותיהם של אוכפי השקט. עיניה של אימי נפתחו וחיוך עלה על פניה "ג'יני מתוקה שלי, אין לנו המון זמן" אמרה אימי והבנתי שאבי נאבק בזרועותיהם של אוכפיי השקט כדי למשוך לנו זמן. "ג'יין אני כל כך מצטערת אני לא הצלחתי להגן אליך, אני לא יצליח להציל אותך" דמעות התחילו לזלוג מעיניה של אימי ונפלו על הרצפה. "אל תגידי את זה אמא, את הקרבת את חייך למעני. אני הייתי אמורה לצאת כשאמרו לי" אמרתי בקול מייבב וילדותי. "ג'יני אני אוהבת אותך ואם הנשיא סנואו ימצא אותך, הדרך היחידה שלך לחיות זה ללכת איתו. אני מצטערת אבל נכשלתי לא הצלחתי להגן עליך" אמרה אימי ועורה התחיל להחוויר בצורה מפחידה. "אמא לא, את לא נכשלת. אני בתוכה שאת האמא היחידה שהייתה מקריבה את חייה לביתה. אמא אני אוהבת אותך" אמרתי ונחנקתי מרוב בכי. "ג'יין שלי, תבטיחי לי שאת תשמרי את השרשרת כל הזמן איתך. אני יגן עליך בעולם הבא דרכה". הצמדתי את השרשרת לצווארי וסובבתי את העיגול לפי כיוון השעון. "אמא אני מבטיחה, אני אוהבת אותך, ואני אוהב אותך לעד". "מתוקה שלי גם אני אוהבת אותך. אני לעד יישאר קרובה לליבך". ואז זה קרה, מבטה של אימי הפך להיות ריקני והבנתי שהיא מתה. אף פעם לא האמנתי שבפעם האחרונה בחיי שאני יראה את אמי, פרצופה יהיה מלא בדם ושפתיה עדיין נושאות את המשפט "אני לעד יישאר קרובה לליבך".
